רוח הרפאים השחורה של רולס-רויס
Rolls-Royce Phantom ◄ הפאנטום 3 היתה אחת המכוניות המשובחות שיוצרו. היתה לה גרסה אחת שהתעלתה על כולן. הנה סיפורה
פרסי פארקר (Percy Parker) הוביל את הלימוזינה השחורה בשקט אופייני באחד הכבישים הראשיים במזרח לונדון. הזמן: סוף 1945, כאשר הדי המלחמה כבר נדמו אבל סימניה ניכרו עדיין כמעט בכל פינה ביבשת המוכה. הוא הופתע לראות שוטר מזנק אל הכביש מתוך ערפילי הבוקר, מסמן לו עם דגל לעצור בצד. השוטר ניגש אל חלון הנהג שנפתח לרווחה, שולף בהפגנתיות את פנקס הדוחות ומסביר תוך כדי רישום את האשמה: מהירות מופרזת. החלון מאחור נפתח לאיטו וקול צרוד במבטא קנזסי כבד נשמע כבוקע ממערה: "אף אחד עוד לא ניצח מלחמה במהירות של 30 מייל לשעה". השוטר ניגש אל החלון וזיהה מיד את הדובר מתוך אפלת תא הנוסעים המפואר; היה זה גנרל חמשת הכוכבים האמריקאי דווייט אייזנהואר (Dwight Eisenhower), מפקד כוחות בנות הברית במלחה"ע ה-2, בכבודו ובעצמו; הוא תחב את פנקס הדו"חות במהירות לכיסו, מצדיע תוך התמתחות וחוזר אל הנהג, מאחל לו נסיעה טובה. המכונית השחורה והחד-פעמית המשיכה בדממה אופיינית בדרכה, מותירה מאחוריה בריטי נרגש שקיבל אחלה סיפור לספר לאישה ולילדים כשיחזור הביתה. זו היתה אחת מני אנקדוטות רבות שליוו מכונית מיוחדת זו, שאילו יכלה לדבר היתה הופכת לסופרת רב מכר מצליחה ללא ספק.
רולס-רויס פאנטום 3, אחת מהיצירות היותר משובחות של מותג העילית הבריטי בכל שנותיו, והראשונה – והיחידה – בעלת מנוע בתצורת V12 מתוצרת עצמית (בנפח 7.3 ליטר שהציע 165 כ"ס) נרכשה כשלדה עירומה מס' 3AX79 בסוף 1936 על ידי אלן סמואל באטלר (Alan Samuel Butler), יו"ר יצרנית המטוסים הבריטית De Havilland. באטלר ראה רולס-רויס פאנטום 3 חדשה שעוצבה על ידי בונה המרכבים Mulliner בתערוכת רכב ב-Kelvin Hall שבגלסגו, סקוטלנד, מספר חודשים קודם לכן, וכחובב – ובעל לא מעט – מכוניות רולס-רויס שחנו במוסך אחוזתו היה ברור שירכוש אחת. את השלדה והמנוע בתוכה העביר אל בונה המרכבים המועדף עליו, John Croall & Sons מאדינבורו, וזה האחרון יצר יצירה חד-פעמית, ייחודית וחריגה בהחלט גם בנוף יצירות הפאר הממונעות שאפיינו בשעתו את עשירי אירופה. עיניכם הרואות.
אורוותו של אלן באטלר כבר הכילה באותה העת, בין היתר, רולס-רויס אחת מדגם 20hp, שלוש פאנטום 1, שתי פאנטום 2, שתי בנטלי ספורטיביות (חברה שהיתה מאז 1931 בבעלות רולס-רויס) ועוד מספר מכוניות פאר מתוצרת אירופאית מגוונת נוספת. הוא רצה דובדבן חדש להציב על פסגת קצפת הארסנל שלו, והיצירה השחורה הכבדה – 2.7 טון משקלה – בהחלט ענתה על ציפיותיו.
אלן באטלר היה בן לאחת המשפחות העשירות באנגליה שהיתה מוברגת חזק בתוך האליטה של האי הבריטי במשך שנים רבות. כבן אצולה היווה השירות הצבאי מדד משמעותי וחשוב ברזומה שלו, לאחר שירות קצר בחיל הרגלים, "מפספס" את מלחה"ע ה-1, כאשר במקביל הוציא רישיון טייס, הוא רכש ב-1920 מטוס דו-מושבי דו-כנפי מסוג Bristol Type 29 – גרסה אזרחית של מטוס קרב ממלחה"ע ה-1, והפך לבריטי הראשון שחצה בטיסה את בריטניה לרוחב ולאורך. עם ההצלחה הגיע התיאבון וב-1922 רכש מטוס מדגם DH37 שיוצר במדויק על-פי דרישותיו ומפרטו על ידי חברת דה-האווילנד. הוא היה כה מרוצה מיצירתו החדשה עד שהשקיע סכום נכבד בחברה, והפך לבעל חלק ממנה – מהלך שהוביל בסופו של דבר לרכישתו את רוב המניות ולהפיכתו למנהלה שנתיים מאוחר יותר, ב-1924. במקביל לתפקידו הניהולי במשרד בילה באטלר זמן רב – והוציא ממון לא מבוטל – באוויר, מבלה בתחרויות טיסה בבריטניה וברחבי אירופה, מוסיף עוד ועוד גביעים לארונו, והופך לא רק למנהל מצליח עם ניסיון מאחורי השולחן במשרד אלא גם לטייס מיומן שהכיר היטב את קוקפיט מטוסים מבפנים ואת מה שחברתו מייצרת. ב-1928 קבע שיא עולם למהירות טיסה למטוסים דו-מושביים ובאותה השנה טס עם אשתו לואיס, טייסת בעצמה, לדרום אפריקה. במקביל החזיק ביאכטה מהירה וביצע חמש חציות אוקיינוס במסגרת פרטית ותחרותית. וואחד טיפוס, אם זה לא היה ברור…
עם הרקע הזה הגיע באטלר אל בונה המרכבים ג'ון קרואל דנן, כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. הוא ביקש מרכב אווירודינאמי – בהתאם לידע שעמד לרשותו באותה העת בתחום, בהתבסס על ניסיונו כטייס. הוא קבע ששמשה קדמית מוטה לפנים וחצויה במקום אנכית ובחתיכה אחת תקטין את החיכוך באוויר והצליח להוכיח באמצעות בדיקות במנהרת הרוח שבמפעלי דה-האווילנד שלו שההתנגדות יורדת ב-15%, במקביל לכושר הניקוי העצמי המשופר בפני רסס ערפל וגשם.
המכונית המיוחדת קיבלה רישוי ב-8 לפברואר 1937 והועברה באותו היום לבאטלר. היצירה הצבועה שחור מבריק הפכה למכונית המועדפת עליו ואיתה התנייד רוב זמנו, מונהג על ידי נהג מקצועי, כמובן. כפטריוט נלהב ומעורב עמוק בעסקי המלחמה דרך חברת המטוסים שלו, פנה באטלר בתחילת 1940, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, אל משרד ההגנה הבריטי והעמיד לרשות הממלכה את מכוניתו כרכב שרד לבכירי הצבא, תוך הצבת שלושה תנאים: המכונית תישאר בגבולות בריטניה; היא תינהג רק על ידי נהג מקצועי שהוכשר אצל רולס-רויס, ושהאחרונה תבצע תחת אחריות משרד ההגנה את כל הטיפולים והתחזוקה, 'לפי הספר'.
במשרד ההגנה שמחו על התרומה הנדיבה, הסכימו לתנאים והעניקו למכונית מספר צבאי – 16 YF 66. בשלב ראשון היא הוצמדה למפקד הצבא בבריטניה בשעתו – הגנראל סר וויליאם איירונסייד (William ‘Tiny’ Ironside) שגובהו החריג – 193 ס"מ – הקשה עליו להתנייד ברכב סטנדרטי. באותה העת – מאי 1940 – נכנס לתפקידו סרג'נט פרסי פארקר מיודענו כנהג המכונית הייחודית. פארקר היה נהג מקצועי וותיק שאיתרע מזלו להיות הנהג הבריטי האחרון לצאת מצרפת בסיום מלחה"ע ה-1 (מוביל גופות של חיילים הרוגים…), ומאחוריו שירות ארוך ומתיש כנהג מקצועי, ומכונאי מוסמך ברמה הגבוהה ביותר על ידי רולס-רויס ובוגר לא מעט השתלמויות מקצועיות. במקביל לאי-אלו חילופי גברי בצמרת הצבא הבריטי החליף הרכב הייחודי לא מעט "בעלויות", כאשר הנהג נותר אותו הנהג לאורך כל השנים. בין היתר הסיע הסרג'נט פרסי פארקר ברולס-רויס השחורה את ראשי ממשלות קנדה, אוסטרליה וניו זילנד בעת ביקוריהם בממלכה בזמן המלחמה, את ווינסטון צ'רצ'יל ואפילו את המלך ג'ורג' השישי בכבודו ובעצמו. שמשה עבה הפרידה בין נוסעיו המכובדים לבינו, ומאוחר יותר סיפר פארקר בזכרונותיו כי לא ידע מאומה על השיחות המרתקות ללא ספק שהתנהלו מאחוריו, בתא המפואר והאטום. הוא חשף רק שצ'רצ'יל היה ה"לקוח" הבעייתי ביותר שלו, שכן תמיד האיץ בוא להגביר מהירות, גם כאשר היתה סכנת מעצר על ידי שוטרים – והקנס היה אמור ליפול על הנהג. הוא סיפר כי הצליח לשטות במנהיג הנרגן כאשר האחרון האיץ בו יתר על המידה באמצעות הורדת הילוך והעלאת הסל"ד, כך שהמנוע הרעיש יותר מבלי שהמהירות גברה – מהלך די דבילי שבאופן תמוה עבד על צ'רצ'יל, שלא פעם צווח עליו לאחר מהלך שכזה להאט כי הוא מגזים עם המהירות…
Nobody ever won a war at 30 mph" (Dwight Eisenhower)"
לאחר האפיזודה מתחילת החפירה עם הגנראל אייזנהאואר האמריקאי, עוד לקוח של הרכב המפואר כאשר היה באנגליה, הועבר הרכב לרשותו של מפקד הצבא הבריטי דאז, ולפני כן מפקד כל צבא בעלות הברית – הפילד-מארשל ברנרד מונטגומרי. פרסי פארקר המשיך לנהוג את הרולס-רויס הייחודית בנאמנות ובמקצועיות גם עבור 'מונטי' המפורסם עד לתחילת 1946, כאשר המלחמה על ספיחיה הסתיימה בהחלט, ואז החזיר משרד ההגנה את המכונית לבעליה הנדיב – אלן באטלר. באטלר קיבל מכונית עם 300,000 מייל על השעון (480,000 ק"מ) – קצת הרבה יותר ממה שמסר בשעתו, והחליט שהגיע הזמן להתחדש, וכי אינו רוצה ברכב יותר. הוא ביקש ממשרד ההגנה "להציע הצעה הוגנת", וזו אכן הגיעה ומכיוון די מפתיע: האחרון שנהנה מהרכב, מונטגומרי, ביקש שהמכונית תמשיך לשרת אותו. משרד ההגנה רכש את המכונית עבורו "במלוא שווי השוק שלה" והיא שירתה אותו במסגרת תפקידו בנאט"ו המתהווה, מסיעה אותו ברחבי אירופה בנאמנות וללא תקלות, גם לאחר פרישתו ב-1951 – עד 1958. מונטגומרי העיד לא פעם שהרולס-רויס הייחודית הזו היתה מכוניתו האהובה והוא נקשר אליה רגשית, כמו נהגה המסור שנהג אותה 18 שנים ברצף. כאשר פרש משירות הסכים משרד ההגנה למכור את הפאנטום-3 למונטגומרי ו-300 ליש"ט הועברו מחשבונו לחשבון הממלכה. פרסי פארקר פרש יחד עם 'מונטי' משירות וכנהגו של האחרון מונה אחיו – סדריק פארקר, שגם לו היה עבר ארוך כנהג מקצועי. המכונית שימשה את מונטגומרי כאשר התגורר באחוזתו ליד אלטון שבהאמפשייר עד 1962 – אז נפטר הנהג הנאמן. ב-1963, לאחר שהתקשה למצוא נהג ומכונאי מיומן מספיק לנהוג את המכונית הוותיקה והמורכבת, מכר אותה הפילד-מארשל הפנסיונר לסוחר רכב לונדוני, ששיפץ אותה למצב חדש, דורש עליה 2000 ליש"ט מכובדים בשעתו, בעיקר בשל הייחוס. בבריטניה לא נמצאו רוכשים מתלהבים מספיק ולאחר כשנה בשוק הרכב נמכר לאספן אמריקאי. במשך כמה שנים המכונית עברה אי-אלו ידיים ביבשת החדשה, עד שהגיע לידי אספן רולס-רויס ידוע בשם ג'יימס ליק מאוקלהומה, שנטען לגביו שהיה בעל אוסף מכוניות הרולס-רויס הגדול בעולם. למעלה מעשור היה הרכב בבעלות אמריקאית, עד שחזר למולדתו, עבר שוב כמה ידיים וכיום הוא בבעלות קת'רין והנרי רובט הבריטיים, שהעבירו אותו לשיפוץ ושחזור נוסף עד למצב חדש. הבעלים העדכניים ביקשו מהמומחים ששיפצו את היצירה לעבור על הכל – למעט שטיח מצד ימין מאחור – שם טבוע סימן של סיגאר אותו כיבה באחת הנסיעות ווינסטון צ'רצ'יל. כן, הוא כיבה סיגאר על ריצפת רולס-רויס…
כיום נחשבת הפאנטום 3 הזו לאחת ממכוניות הרולס-רויס המיוחדות ביותר, ומחירה מוערך במיליוני יורו – אם אי פעם תוצע למכירה. קל להעריך שככל שמכונית זו תשרוד, היא תיקח אל קברה את אינספור הסודות שנלחשו בתא הנוסעים המפואר שלה לאורך השנים – אולי יותר מבכל רולס-רויס אחרת.
