ב-1950 ניצחו לואי וז'אן-לואי רוזייר – אב ובנו – את מרוץ 24 השעות של הלה-מאן בקוקפיט הטלבו-לאגו גראן ספורט T26 שלהם. מאז, למעלה משני עשורים, לא נראתה נציגות צרפתית על פודיום הלה-מאן. עד שמכונית מופלאה מבית יצרנית קטנה ונחושה שהחליטה שהגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה
מטרה (Matra) היה קונצרן צרפתי שעסק בעיקר בייצור אופניים, תעופה ומאוחר יותר טכנולוגיות חלל, ייצור כלי נשק ומכוניות. אגף המכוניות בחברה היה חלק זעיר משלל פעילויותיה והתמקד בעיקר בייצור מכוניות ספורט ומרוץ, לרוב ייצור גרסאות מיוחדות עבור יצרניות אחרות, או מיניוואן – כמו ה-Espace ומאוחר יותר ה-Avantime שיוצרו עבור רנו. בתחילת שנות ה-2000 נסגרה חטיבת הרכב של הקונצרן והוא עבר בעלות, משנה את שמו ל-MHT.
בסוף שנות ה-60 – תחילת שנות ה-70 היתה מטרה בשיא תהילתה; יצרנית עילית עם ניחוח של קדמה ויוקרה בשל הקרבה לעסקי התעופה והחלל, עם לא מעט הצלחות בפיתוח וייצור מכוניות תחת שמה, כולל מכוניות מרוץ, אך גם עבור יצרניות אחרות. ההיעדרות הכרונית מפודיום הלה-מאן הפך למעיק עבור רגשי הפטריותיות הצרפתית, ומטרה לקחה על עצמה את המשימה הלאומית לתקן את הפאדיחה. הלה-מאן, המרוץ הנחשב והיוקרתי ביותר באותן השנים, היה סמל ההצלחה, הביצועים והיכולות עבור יצרנית מכוניות מרוץ, ומיקומו – בבית, בצרפת – רק הגביר את התסכול והתחושה הקשה.
לואי רוזייר מיד לאחר נצחונו בלה-מאן של 1950
מאז אותו ניצחון רחוק של טאלבו-לאגו ב-1950 שלטו במסלול המפורסם יצרניות גרמניות (מרצדס, פורשה), בריטיות (אסטון מרטין ויגואר), אמריקאיות (4 שנים ברצף, 1966-69 עם פורד GT40), וכמובן איטלקייה אחת – פרארי. ב-1970 ו-71 השתלטה על המסלול מפלצת חדשה, מזרת אימה וקובעת חוקים משלה: פורשה 917. זו היתה הפורשה הראשונה לנצח את הלה-מאן, ולאחריה הגיעו עוד כמה וכמה שסיימו בחלק העליון של הפודיום, בשנים לבוא. אותה 917 היתה מפלצת של ממש, שגרמה לכל המתחרות לרוץ בחזרה אל שולחנות השרטוט ולחשוב טוב-טוב מה עושים, ואיך ייראה נשק המסלול הבא שלהן, בכדי שיהיה להן סיכוי מול הגרמנייה הברוטלית. בהחלט תזמון בעייתי להחזיר את הכבוד לצרפת. או שאולי דווקא האתגר הגדול היה הכוח המניע מאחורי ההחלטה של מטרה?
Matra קיבלה על עצמה את המשימה היומרנית, וכצעד ראשון הצליחה לשכנע את בכירי ענקית הדלקים הבריטית (צחוק הגורל…) Shell להמשיך ולממן את ההרפתקה, וזה לא היה פשוט; Shell כבר היתה הספונסרית של Matra עם כמה אבות-טיפוס קודמים שלא ממש הותירו חותם במסלול, שופכת על השאיפות הצרפתיות היומרניות הררי כסף בלי תמורה ראויה. לא ברור איך, אבל בשורה התחתונה שוכנעו קברניטי ענקית הנפט שהנה, עכשיו זה בטוח יצליח, והכסף החל לזרום. לאחר סגירת הפינה הקטנה הזו הועמדו מיטב המוחות בכדי לבנות את המכונה שלא רק תנצח את הלה-מאן – היא צריכה גם לנצח את הבריון החדש בשכונה, ה-917 המפחידה. ועדת הפרארי העצבניות, כמובן. ומתמודדת נוספת –אלפא רומיאו, שלא באה לשחק. ופורד הענקית מאמריקה ועוד חיות מסלול אימתניות ועתירות ניסיון… לא משחק ילדים בכלל.
כיחידת כוח נבחר מנוע ה-V12 המוכח של Matra, שכבר הוכיח שרידות ואמינות במכוניות פורמולה אחת שלה, בכלל זה במרוצי סיבולת. על בסיס המנוע הוותיק פותח מנוע חדש תחת השם MS73, גם הוא בתצורת V12. מנפח של 3.0 ליטר נסחטו 450 כ"ס, שזה ממש המון להניע משקל כולל של 700 ק"ג בלבד. המנוע הותקן מאחורי מושב הנהג בשלדת מונוקוק קשיחה ביותר, והוא העביר את כוחו אל הגלגלים האחוריים באמצעות תיבת הילוכים – מתוצרת פורשה (!!), לאחר שעברה שיפור והתאמה אצל מטרה – עם חמש מהירויות. המכונית נבחנה ללא הרף, בכל שלב של פיתוחה, בתנאי קיצון, בעיקר בהפעלת מנוע בעוצמה מלאה ובנסיעות מהירות במשך שעות, בכדי להבטיח שרידות מקסימלית בתנאי המרוץ הלא נגמר (24 שעות…). המכונית המיועדת כללה כמה גימיקים ייחודיים, בתוכם הקטנת הגלגלים לחישוקי 13" במקום 15" – בכדי להוריד את מרכז הכובד, וכפועל יוצא – העברת הבלמים מצמוד לגלגלים פנימה אל תוככי המרכב, ביציאת הציריות המניעות. שיטה שהפכה למקובלת על ידי רבים בהמשך.
כנהגים נבחרו ארבעה זוגות. הזוג המועמד לניצחון כלל את הנרי פסקרולו – צרפתי עתיר הישגים שנודע בעיקר בכושר ההתמדה ובקשיחותו הנדירים, מתמחה במרוצים ארוכים ועם יכולת התעלמות מרשימה ומוכחת מהנחיות הרופאים לנוח מפציעות קשות. פסקרולו ומטרה עבדו יחד מזה כמה שנים כאשר בין יתר ההישגים המשותפים היו כמה נצחונות בפורמולה אחת וזכייה בתואר בפורמולה 2. אל הצרפתי הקשוח צורף בריטי קשוח לא פחות – גראהם היל, שבין יתר הישגיו נמנים זכייה כפולה בתואר העולמי בפורמולה אחת, נצחונות בסבב האינדי 500 האמריקאי והיותו בדיעבד הנהג היחיד בהיסטוריה שניצח בשלושת סוגי המרוץ – פורמולה אחת, אינדי ולה-מאן. בהחלט הלכו שם על בטוח.
בלה מאן של 1972 העמידה מטרה ארבע מכוניות על קו הזינוק. פרארי היתה המהירה ביותר בדירוג וזינקה ראשונה ושנייה, כאשר המטרה המהירה ביותר זינקה מהמקום השלישי, מה שכבר החל לעורר קצת "תהיות" בסגנון "מי זו החצופה הזו"?…. כמצופה על ידי רוב התקשורת כמו גם הקהל, פרארי הובילה בבטחה את המרוץ, ליתר דיוק: את 22 השעות הראשונות. איש לא ציפה שהיצרנית הצרפתייה הקטנה תצליח הפעם יותר מבפעמים האחרונות, מה שרק העצים את ההפתעה; המבטים היו כולם אל עבר פרארי עד שהפרארי המובילה נאלצה לפרוש בשל כשל מנוע, והשנייה נעקפה תוך זמן קצר על ידי המטרה המובילה שישבה שעות על זנבה, עם פסקורלו על ההגה, והנה – הופ! מהפך! הבלתי יאמן אכן קרה: בתום שעתיים נוספות, בהן מגדילות צמד המטרה המובילות בעקביות ובקצב מרשים את הפער על פני יתר המתחרות, פסקורלו והיל נצחו, ובפער עצום! הצמד גמע 344 הקפות של המסלול, בזמן שהמכונית שסיימה שנייה הצליחה להקיף את המסלול 333 פעמים בלבד – וזו היתה המטרה השנייה שהשתתפה במרוץ, נהוגה על ידי פרנסואה סבר הצרפתי והאודן גנלי הניו-זילנדי… במקום השלישי סיימה פורשה, ברביעי אלפא רומיאו ומקומות החמישי עד תשיעי פרארי.
מטרה MS670 בדרך לניצחון היסטורי. לה-מאן, 1972
העולם היה כמרקחה. הקהל הצרפתי כאילו התעורר למציאות שלא חלם עליה. התקשורת השתוללה. איש לא האמין שמטרה תנצח, ובטח שלא בכזה פער מרשים וחד משמעי.
במטרה לא ידעו את נפשם מסיפוק ואושר, ועבור הצרפתים מדובר היה בזריקת אנרגיה עצומה לאגו ולכבוד הלאומי. הלה-מאן נחשב תמיד כאחד המרוצים המשמעותיים והפופולריים בעולם, בעיקר בגלל הסבל המתמשך עבור המכוניות והנהגים הכרוך בנהיגה על המגבלות לאורך 24 שעות ברצף, ולאורך כל ההיסטוריה שלו היה במה לקרבות לאומניים ממש בין המדינות, לעיתים אף בתמיכת ועידוד ממשלות בקבוצות מדינותיהן. "מרוץ סיבולת" במלוא מובן המילה שסימל יתרונות של עוצמה, שרידות, אמינות ולא פעם גבורה של ממש עבור המכוניות, הקבוצות וכמובן – הנהגים.
השמחה בצרפת היתה עצומה והאירוע הפך לחגיגה לאומית של ממש. הלחץ על מטרה גדל כמובן, ולכן ההישג התעצם עוד יותר כאשר גם בשנה הבאה – בלה-מאן של 1973, וגם בשנה שלאחריה – 1974 – ניצחה מטרה, בשני המרוצים במכוניות דומות, עם שיפורים קלים בכל שנה. בכולם נהג הנרי פסקוראלו הגיבור, כאשר בשנתיים לאחר מכן הוא חלק את הקוקפיט עם ז'ראר לרוס הצרפתי אף הוא, כך שאז הניצחון היה על טהרת צרפת: המכונית, הקבוצה וצמד הנהגים דיברו כולם רק צרפתית…
הצרפתים ניצחו שוב את המרוץ הביתי ב-1978, עם Renault-Alpine A442B וב-1980 עם ז'אן רונדו שניצח עם מכונית מתוצרת עצמית (סיפור השווה חפירה נפרדת, ללא ספק). לאחר מכן נדרשו עוד 12 שנים נוספות עד שהדגל הצרפתי חזר להתנוסס על ראש תורן הלה-מאן, הודות לניצחון פיז'ו ב-1992 (וב-1993). חלפו עוד 16 שנים, עד שב-2009 ניצחה שוב פיז'ו את הלה-מאן, ומאז ההגמוניה עברה אל אודי, פורשה, טויוטה ולראשונה לאחר שנים רבות ניצחה השנה שוב פרארי את המרוץ היוקרתי.
מטרה פרשה ממרוצים לאחר הניצחון השלישי בלה-מאן ב-1974, וכאמור החברה האם פרשה מעסקי הרכב בתחילת שנות ה-2000. לפני כשנתיים הועמדה המטרה MS670 הראשונה למכירה (בתמונה), מנצחת המרוץ של 1972, ועוברת ידיים בעבור כמעט 7 מיליון דולר. בהחלט מחיר ראוי עבור מכונה היסטורית שמאחוריה המון אגו וכבוד לאומי.
השושבינה המהירה בעולם מזראטי Tipo V4, למרות היותה מכונית מדהימה בפני עצמה, קיבעה את מקומה בהיסטוריית הרכב בזכות היותה השושבינה באירוע בו נולדה אגדת הרכב הגדולה מכולן
