Avanti – סיפורה המוזר של המכונית ששרדה את קריסת יצרניתה…
למות בכבוד – סיפורה הטראגי של Studebaker האמריקאית, יצרנית שיצירתה האחרונה היתה הטובה ביותר שלה
ברוב המקרים, כאשר יצרנית רכב החזירה נשמתה לבורא המכוניות, זה נעשה בקול ענות חלושה; עקומת המכירות היתה בשפל וההיצע נע לרוב בין דל למביך, אם לא נואש. מעט מאוד יצרניות סיימו את חייהן בשיאן, עם היצירה הטובה ביותר שהצליחו לייצר. כאילו אומרות: אם לסיים – אז בהכי טוב שלנו. אחת מהן היא סטודבייקר (Studebaker) האמריקאית. המכונית האחרונה שיצרה היתה גם המוצלחת ביותר שלה, הטובה ביותר, אחת הטובות בכלל לזמנה, מהפכנית, ובדיעבד הפכה אקורד הסיום של היצרנית לזיכרון מעורר השראה שמעורר עניין ורגש עד היום. הנה סיפורה בקצרה של ה-Studebaker Avanti.
חמשת האחים סטודבייקר נולדו למשפחה שהיגרה לפנסילבניה מגרמניה ועסקה בייצור כרכרות. מה שהחל כעסק קטן במבנה בשטח החווה הפך למפעל ענק שהיה הגדול מסוגו בארה"ב, מייצר לאורך השנים מאות אלפי כרכרות. ב-1902, במקביל לייצור במלוא המרץ של כרכרות החלה ההסבה לכלי רכב ממונעים עם מכונית ראשונה שהונעה בחשמל. חברה-בת הוקמה בשם Studebaker Automobile Company והיא שווקה תחילה מכוניות שנבנו ממכלולים שנרכשו אצל מספר חברות שונות, עד שב-1912 החל עידן של ייצור עצמי של מגוון כלי רכב שנמשך כחמישה עשורים, תוך בנייה עקבית של שם נרדף לחוסן, אמינות ושרידות. ב-1919 יוצרה הכרכרה האחרונה ואת המפעל ממנו יצאה הסבו לייצור משאיות קלות, אוטובוסים, כבאיות וקטרים לשימוש עירוני.
סטודבייקר ידעה עליות ולא פחות ירידות, ורק בשל חוסנה ומגוון מוצריה ארך הליך הדעיכה – שהחל לאחר מלחה"ע ה-2 – שנים רבות; המלחמה האגרסיבית ביןGM לפורד, עם קרייזלר כמאסף, הפילה חלל לא מעט יצרנית קטנות יותר, וסיכויי ההישרדות אל מול כמויות המכוניות האדירות ששלושת מובילות השוק ייצרו, יחד עם תמחור אגרסיבי ותחרותי, היו רק באמצעות מיזוגים. סטודבייקר החלה להפסיד כסף, והרבה, מ-1954 – תהליך שהואט במקצת לאחר המיזוג עם פקארד (Packard) ב-1956. אבל, התחרות מול הענקיות מדטרויט לא הפסיקה לרגע, וגם המיזוג הנואש יחד עם שינויים בהיצע הדגמים לא הובילו לאופק אופטימי. ההפסדים חזרו להצטבר והעתיד נראה שחור, כאשר בכל רגע נתון החברה עמדה בפני פשיטת רגל.
לאחר תקופה של כמה שנים בה ניסתה סטודבייקר לשנות כיוון ויצאה עם משפחת ה-Lark הזולות לשוק, בניסיון נואש להמשיך ולצוף, החליט מנכ"ל החברה באותה העת, שרווד אגברט, ללכת על צעד רדיקאלי, לשנות כיוון ולהמר על כל הקופה. לא היה הרבה מה להפסיד, ייאמר לזכותו. אגברט החליט לזנוח את כל ה"גמגומים" והניסיונות להתחרות בענקיות הדורסניות מדטרויט, וללכת על מכונית יוקרה. מכונית שתחזיר את הכבוד האבוד והנשכח של המותג, תמצב אותו בפסגה, תציע פאר, עיצוב, אבזור, נוחות וביצועים שאין לאף מתחרה, ובכך תפנה לקהל חדש לגמרי, בתקווה שהוא יעוט עם הרבה מזומנים על הסוכנויות. ב-1961 נקרא ריימונד לווי, יליד צרפת, אל הדגל, ולא בכדי. המעצב התעשייתי המוכשר עיצב עבור סטודבייקר מכוניות עוד מ-1936, וכמה מהייחודיות והבולטות שבהן, ואגברד האמין שלווי יצליח לעמוד במשימה הבלתי אפשרית שהוטלה עליו: לתכנן מכונית חדשה מן המסד תוך חודש וחצי בלבד, ולייצר יחידה בגודל מלא בכדי להספיק להשיקה בתערוכת הרכב הבי"ל של ניו יורק ב-1962. ההנחיות היו תובעניות: "תכנן מכונית מודרנית ומתקדמת ככל הניתן, אווירודינאמית וכזו שתהפוך את כל המכוניות האחרות בשוק למיושנות למראה". הבחירה בליווי הוכיחה עצמה לא רק בשל העמידה בזמן המטורף, אלא בגלל התוצאה. המכונית החדשה הציעה עיצוב מהפכני לזמנה, אולטרא-מודרני ורחוק מהעיצוב המונוטוני שאפיין את רוב תעשיית הרכב האמריקאית. אגברט נמנע משימוש בכרום ותאורה מופרזים, כנהוג, והמראה היה ללא ספק רדיקאלי לשעתו, ובסטודבייקר התלהבו. השם שנבחר היה באופן הגיוני Avanti – באיטלקית 'קדימה', או 'לפנים'.
אגברט היה חסר סבלנות מטבעו, ותכונה זו רק החריפה אל נוכח לחץ הזמן העצום בוא נאלץ לבצע את הפרויקט. כנראה אלו היו הסיבות לבחירתו במרכב מפיברגלס – השיטה המהירה ביותר לייצר מרכב, אבל בשל עלות אסטרונומית של התבניות – גם היקרה ביותר באותה העת. היתרון הנוסף היה בחיסכון המשמעותי במשקל. בכדי לחסוך בעלויות נאלצו מתכנני ה-Avanti להתבסס על שלדה קיימת בסטודבייקר, ובשל הממדים הקומפקטיים יחסית נבחרה שלדת 'לארק קבריולט'. זו חוזקה וקיבלה מסגרת נוספת סביב לתא הנוסעים להקשחתה. המטרה היתה להעניק הגנה נוספת לנוסעים – תחום שפחות עסקו בו אצל יצרניות הרכב בשעתו, וזו היתה גם הסיבה להתקנת בלמי דיסק מלפנים – המילה החמה בתחום הבלימה דאז – לראשונה בייצור סדרתי אצל יצרנית אמריקאית.
ב-21 באפריל 1962 נפתחה תערוכת הרכב הבי"ל של ניו יורק, וסביב לדוכן של סטודבייקר היתה תכונה רבה, בעיקר בגלל שעל הבמה המרכזית עמדה מכונית מסתורית, מכוסה בבד. נדרשו ארבעה ימים נוספים עד שה-Avanti נחשפה, וזה לא נבע בשל איזה גימיק שנועד למתוח את הקהל, אלא משום שהמכונית לא עברה עדיין אישור של מועצת מנהלי החברה, שכאמור היתה על סף קריסה… כאשר היא נחשפה, התואר "המהירה בעולם" עורר כמובן את תשומת הלב הרצויה, והעיצוב הרדיקאלי התקבל בהתלהבות, כסוג של מבט אל העתיד. כמנוע הוצעה יחידת הכוח הוותיקה בתצורת V8 של היצרנית, בנפח 4.7 ליטר. ניתן היה לבחור בין שלוש רמות הספק: הבסיסית, עם 240 כ"ס, גרסת מגדש-על עם 290 כ"ס וגרסת העל שכללה נפח מוגדל לכדי 5.0 ליטרים, עם מגדש-על אף היא, והספק מרשים של 335 כ"ס. גרסה זו יוצרה בסופו של דבר תשע פעמים בלבד, אבל היא היתה זו שהודות לה סטודבייקר הכריזו על ה- Avanti כ'מהירה בעולם', והם צדקו: היא האיצה מעמידה ל-100 קמ"ש תוך 5.8 שניות בלבד וקבעה שיא מהירות של 286 קמ"ש. אלו היו נתונים סנסציוניים בשעתו, שנישלו את מכונית-העל המוחלטת של אותה התקופה – הפרארי 250 GTO – ממעמדה כמהירה בעולם, עם פער של שישה קמ"ש. את שיא המהירות קבע, אגב, שרווד אגברט, המנכ"ל בכבודו ובעצמו, במישורי המלח של בונוויל. תג המחיר – כ-4,500$ לגרסת הבסיס – דמה למחירי הביואיק ריוויירה והפורד ת'אנדרבירד המפוארות, אך ל- Avanti היו ביצועים טובים משמעותית ועיצוב חללי בהשוואה.
העסק נראה היה לרגע אופטימי, אבל מן הסתם ההמשך היה מבאס למדי…
קבלן המשנה שהיה אחראי לבניית המרכבים נתקל בבעיות קשות לייצר את למעלה מ-100 החלקים הנפרדים שנדרשו לכל מכונית במהירות, ובעיקר – לייצרם ברמת דיוק שתאפשר הרכבה איכותית ומוקפדת. בעיות אלו הובילו לקצב ייצור איטי ביותר, והחברה לא הצליחה להציג את ה- Avantiבכל אולמות התצוגה שלה כמתוכנן, מיד לאחר ההשקה בניו יורק. רק לקראת סוף 1962 הצליחו בסטודבייקר להתחיל למכור את המכונית בכמויות ראויות, ובמהלך השנה נמסרו לבסוף 1200 מכוניות ללקוחות. ב-1963 עלה הנתון לכדי כמעט 4000 כאשר במקביל הצרות הכלכליות של החברה לא רק שהתגברו – הן גם נחשפו לציבור והתקשורת עסקה בהן בהרחבה. החשש לרכוש מכונית מחברה מקרטעת הוביל לנפילה במכירות ה-Avanti, וב-1964 רק כ-1000 נמכרו. סטודבייקר נכנסה להליך פשיטת רגל, חדלה לייצר מכוניות ונסגרה סופית ב-1966.
אבל ה-Avanti עוד לא מתה. נתן אלטמן ולאו ניומן, סוכני סטודבייקר מקנדה, רכשו מהחברה את המפעל המקורי ב-South Bend שבאינדיאנה, הציוד לייצור והזכויות המלאות והמשיכו לייצרה (תחת השם Avanti 2) בארצם החברה שהקימו: Avanti Motor Corporation. עד ל-1982 יוצרו כמה אלפי מכוניות ואז הזכויות נמכרו לאיש העסקים וחובב המותג האמריקאי סטפן בלייק, שהמשיך לייצר עוד כמה מאות יחידות (לאחר מתיחת פנים מקיפה) עד להפסקת הייצור הסופית בהחלט, ב-2006, לאחר ייצור 4,129 אוונטי 2 בסה"כ. בתקופה בה יוצרו מכוניות Avanti על ידי סטודבייקר הן התבססו על שלדות סטודבייקר, לאחר המשך הייצור על ידי אלטמן וניומן – על שלדות ומכלולי שברולט, פורד ועוד, אך תמיד שמרו על העיצוב החיצוני המקורי. די מהר הפכו מכוניות Avanti למכוניות פאר יקרות, והוצעו בגרסאות הקופה המקורית, גרסת קונברטיבל פתוחה ואף גרסת 4 דלתות מוארכת – כולם יוצרו ברובן בעבודת יד, צוידו במכלולים איכותיים ובאבזור פנימי מפואר ויוקרתי. כל השנים האלו נמצאו אותם מעריצי הדגם, שהסכימו לשלם כפול ויותר ממחיר קדילאק הגונה עבור מכונית שעיצובה לא שונה מהותית מאז הוצגה, ב-1962.
ה-Avanti 2, יוצרה עד 2006
כיום המותג סטודבייקר כבר כמעט ונשכח, ממותג שהיה לזמן קצר השני בגודלו בארה"ב (לאחר מלחה"ע ה-1, כאשר פורד היה הגדול מכולם) לא נותר דבר, לבטח לא מכוניות המעוררות געגוע או ערגה. למעט ה-Avanti – מכונית שהקדימה את זמנה ויחד עם זאת הגיעה מאוחר מדי, אבל היא הפכה למותג משל עצמה, גם אם וירטואלי. אין הרבה דוגמאות למכוניות ששרדו והותרו בחיים עשרות שנים לאחר קריסת היצרניות שלהן. ה-Avanti היא דוגמא נדירה לכך, וכפי הנראה – בצדק
