המיראז' שלא המריא

שברולט אל-קאמינו הייחודית הפכה לאייקון, גם בארץ. מסתבר שהיתה לה אחות מפוארת שפנתה אל לב החוואים היותר עשירים באמריקה – ואל אלו שרצו להיראות כמוהם…

וותיקי הפלמ"ח וראשוני המתיישבים בעמק לבטח עוד זוכרים את השברולט אל-קאמינו – גרסת טנדר של מכונית משפחתית אמריקאית גדולה שאי-אלו אקזמפלרים שלה הסתובבו גם אצלנו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת (שווק גם כג'י.אמ.סי ספרינט). שברולט הציגה את האל-קאמינו ב-1959, והיתה זו תגובתה לפורד ראנצ'רו הזהה קונספטואלית שהוצגה שנתיים קודם לכן – שבתורה נשענה רעיונית על מכונית שפותחה על ידי פורד-אוסטרליה בשנות ה-30. שברולט אל-קמינו – כמו גם הפורד ראנצ'רו – הציעו נוחות, אבזור מפנק ורכות לחובבי ז'אנר הטנדרים הבלתי נגמר בארה"ב, בהיותן בבסיס 'פרייבט' שחלקו האחורי נוסר לטובת ארגז למטען, אבל ה'קבינה' נותרה זהה לאוטו של השכנים, אבל עם שורת מושבים אחת לשניים או שלושה מקומות ישיבה. שברולט אל-קאמינו היה סיפור הצלחה שהחזיק מעמד עד 1987, עת הסתיים ייצורו לאחר קרוב למיליון יחידות שיוצרו בחמישה דורות שונים.

בקאדילאק – חטיבת היוקרה של ג'נרל מוטורס והאחות של שברולט – התחבטו לא מעט לגבי גרסה משלהם לאל-קאמינו, ואף הגיעו לכדי כמה רעיונות ואבות טיפוס. בסופו של דבר הותירו את הבמה לשברולט, והוחלט שלא להציע "אל- קאמינו מפוארת", תחת המותג קאדילאק, בעיקר בגלל המחיר הגבוה מדי הצפוי.

אבל, זה היה קרוב; לא מעט סדנאות צצו בארה"ב שהחלו לייצר גרסאות טנדר לדגמי קאדילאק שונים – כמעט מיד לאחר השקת האל-קאמינו הראשון, כאמור ב-1959. חוואים רבים – בעיקר אלו שהתמחו בגידול נפט יותר מאשר תירס, למשל – רצו את הטנדר שלהם קצת שונה – או את הקאדילק שלהם קצת שונה… תלוי בזווית המבט, ולא מעט "קאדילאק אל-קאמינו" או איך שכל סדנא כינתה את יצירתה נמכרו במהלך שנות השישים והשבעים, הביאו את אנשי קאדילאק להתכנס לישיבת הנהלה מעת לעת ולדון בכדאיות הפיתוח, הייצור והשיווק של 'טנדר' משלהם, כאשר בכל פעם ההחלטה היתה "שלילי!"

אחת החברות שהתמחתה בהסבת הקאדילאק coupe de ville – הסדאן הבסיסית והסטנדרטית של קאדילאק באותה העת – היתה Traditional Coach Works מקליפורניה. היתה זו סדנה מצליחה מאוד שהסבה מאות מכוניות אמריקאיות קלאסיות לסטיישן, ואנים, קונברטיבל, רכבי לוויות וכיו"ב, והיא החליטה לבלוט מעל יתר הסדנאות עם מוצר איכותי, מגומר היטב וכזה שייראה כאילו יצא את שערי מפעל קאדילאק בדטרויט.

ב-1975 השיקה הסדנה את הקאדילאק מיראז' – גרסתה לנושא 'טנדר הפאר סטייל שברולט אל-קאמינו' – וההתרגשות היתה רבה. "רבה" זה עניין יחסי, אבל לא מעט חוואים עשירים, אילי נפט וכאלו שרצו שיחשבו אותם לכאלו התלהבו, ולמרות המחיר הגבוה מאוד – הזמינו אחת. גם כמה ידוענים נראו בכזו, כאשר ככל הנראה פעלולן קפיצות האופנועים האגדי איוול קאניבל היה המפורסם שבהם. קאדילאק הרשמית התעלמה מחד מהמוטציה שנולדה על ידי החברים מ-Traditional Coach Works, אבל מאידך – באופן תמוה שלא הובהר סופית עד היום – הורשתה הסדנא למכור את המיראז' דרך סוכנויות קאדילאק הרשמיות. בשפת יצרניות הרכב הפירוש הוא הכרה באיכות המוצר וברעיון, שזו מחמאה אדירה. בנוסף, סביר להניח שבקאדילאק לא ראו בסדנא מתחרה (בעיקר כי לא תכננו להציע משהו דומה בעצמם) והעמדת ה'טנדרים' הייחודיים באולמות התצוגה לבטח לא הפריעה מבחינה תדמיתית.

המיראז' היה בהחלט יצירה מיוחדת, עם אבזור ופאר ששילבו באופן מעורר חיוך בין לימוזינת פאר אמריקאית קלאסית ו…טנדר אמריקאי קלאסי. כך למשל תוכנן ארגז המטען להכיל משטחי עץ לבוד בגודל סטנדרטי (קרי: אורך של יותר מ-2.4 מ') – גם כשהדלת האחורית סגורה, כיאה לרכב שאמור להתאים גם לקבלני בניין; כיסוי ארגז קשיח מתרומם וננעל היה בגדר אופציה, כאשר תא מטען נוסף מתחת לרצפת הארגז עם נעילה היה סטנדרט. פנים הרכב לא בייש את הגרסאות היותר מאובזרות של קאדילאק בשעתו, ולא מעט הושקע בעיצוב החלק האחורי החדש, בכדי שיזוהה מיד כ'קאדילאק' ולא ייחשד כ…משהו שנוצר בסדנא. הביקורות היו נלהבות, ובראשן המחמאות על העיצוב "שדמה יותר מכל מוצרי סדנאות אחרות לקאדילאק אמיתית".

אז מה השתבש, אם הכל היה כל כך טוב ומוצלח? כמו במקרים רבים גם כאן היה זה המחיר; כפי שבקאדילאק הבינו שגרסת טנדר מוסבת על בסיס משפחתית גדולה לא תצא זולה במיוחד, ולכן ירדו מהעניין, כך הבינו זאת גם אנשי הסדנא הקליפורנית, בדיעבד. בסה"כ יוצרו במשך שנתיים כ-240 קאדילאק מיראז', וכל אחת נמכרה במחיר בסיס התחלתי שהיה כפול ממחיר קאדילאק coupe de ville עליה התבססה. בעיה. לאחר שנתיים וכ-250 יחידות שנמכרו הופסק ייצור הקאדילאק מיראז'.

יש מוסר השכל? יש, וכמו בלא מעט מקרים אחרים – שכל אחד יתמחה במה שהוא מבין. וכנראה שקאדילאק וטנדר הם כמו שמן ומים – גם כשסדנא מוצלחת ושאפתנית אחראית על המתכון.