רנו – לא מה שחשבתם!
רנו מוכרת בעיקר כיצרנית מכוניות עממיות, וכזו התנהלה רוב שנותיה. אבל, היה לרנו פרק פחות מוכר, בו ניסתה להשתלב אל תוך עילית יצרניות רכבי הפאר בעולם, והיא עשתה את זה עם שם אחר
בסוף שנות ה-20' מצא עצמו לואי רנו, הבעלים של יצרנית הרכב המצליחה אותה הקים עם שני אחיו בשנה האחרונה של המאה ה-19, יושב לא פעם על מרפסת הוילה שלו בשדרות Foch ברובע ה-16 בפריז, נהנה מההון שצבר. אבל, כאשר הביט מלמעלה על המכוניות הנוסעות בשדרה, אחזה בו למרבה האירוניה לא פעם קנאה עזה. רנו, שהיה מאז 1909, כאשר אחיו פרננד נפטר ממחלה, הבעלים היחיד של החברה (אחיו מרסל נהרג בתאונת מרוץ עוד ב-1903), כבר הגיע להיקפי מכירות של עשרות אלפי מכוניות בשנה ודאגות פרנסה הוא לא ממש הכיר. הוא התחכך עם כל המי ומי כאחד מכוכבי חוג הסילון הפריזאי, אבל כאשר ראה את מכריו נוסעים ברולס-רויס, לינקולן, דוזנברג, פקארד, מרצדס או בוגאטי אולטרא-מפוארות, הוא חש צביטה.
לואי רנו
רנו ייצרה מגוון רחב מאוד של כלי רכב – מכוניות מכל הסוגים, משאיות, מנועים ואפילו טנקים לצבא, אבל עיקר התמחותה היתה במכוניות עממיות. גם הגדולות והמפוארות יותר שבהיצע – בראשן ה-CV40 – לא עמדו בסטנדרטים של מיטב המתחרות ובסופו של יום הן עדיין היו …רנו. אמנם אי-אלו גרסאות של ה-CV40 נרכשו על-ידי פוליטיקאים בכירים או אנשי עסקים מקורבים, אך זה נבע בעיקר מהקשרים עם בעל הבית רב-העוצמה וההשפעה, אולי גם מסיבות לאומניות ופטריוטיות, ופחות כי זה היה הכי טוב שיכלו להרשות לעצמם. לואי רצה נתח מהליגה העליונה של עולם הרכב, והוא הבין שהשימוש בשם רנו לא יתאים.
Renault 40CV (1911)
ב-1928 השיק רנו בתערוכת פריז את המותג Stella – כוכב בלטינית, עם המכונית הראשונה בסדרה אותה כינה Reinastella על שם מתכננה – התעשיין, המהנדס וחברו האיטלקי ג'יאני ריינה (Reina); במקרה או לא, Reina משמעו בספרדית מלכה, וזה היה חיזוק נוסף בבחירת השם. זו היתה לימוזינה מפוארת, גדולה (אורך 5.3 מ', רוחב 2 מ' ומשקל עצמי של 2.5 טון) – הגדולה אי-פעם מתוצרת רנו – ועם שם חדש שלא ישויך לתדמית העממית שאפיינה את רנו. לראשונה גם הוצעה מכונית פרי תכנון וייצור של רנו בה הרדיאטור (המצנן) הותקן בחזית המנוע, כמקובל ברוב המכוניות, ולא מאחורי המנוע כפי שהיה מקובל ברנו, תכנון שהוביל לחזית נטולת הסבכה והאטומה הייחודית שהפכה סימן היכר של המותג (ראו את חזית ה-CV40 בתגובות). מנוע 8-הצילינדרים הגדול (7.1 ליטר) הציע 75 כ"ס סבירים בלבד, אבל מומנט עוקר סלעים; ניתן היה לצאת לדרך בהילוך שלישי ולנסוע בו, בדממה מוחלטת, עד למהירות מרבית של 140 קמ"ש. בתחילת 1929 הוחל בייצור הסדרתי של לימוזינת הפאר שהוצעה כמכונית שלמה מהמפעל, או כשלדה עם מנוע שהרוכש היה מעביר לאחת מבונות המרכבים המתמחות, לצורך בניית מרכב לפי גחמותיו, כמקובל בשעתו בקטגוריית העל.
Renault Reinastella (1928)
ב-1930 התרחב היצע מותג הפאר Stella עם השקת ה-Nervastella (על שם העיר הספרדייה Nerva) שהיתה קטנה במעט, אבל מתקדמת טכנולוגית ביחס לאחותה הגדולה. גם היא הוצעה עם מנוע 8 צילינדרים, אבל קטן יותר (4.2 ליטר שצמח בשנתה האחרונה לכדי 5.5 ליטר), ולמרות זאת – חזק יותר, עם 100-110 כ"ס, תלוי בשנתון.
ה-Nervastella הוצעה כלימוזינה, רכב שרד ארוך, קופה או קבריולט מפוארות עד 1937 והיא כבר הפכה לחביבת אי-אלו צרפתים עשירים ומשפיעים, כולל אף את נשיאי האומה – מרצון, ולא כברירת מחדל. גם ה-Nervastella היתה מכונית איכותית, שקטה, נוחה מאוד בנסיעות ארוכות – בעיקר הודות למערכת שיכוך הידראולית וקפיצי עלים גדולים. כמו אחותה הגדולה היא רכשה לעצמה שם של מכונה אמינה ועמידה ביותר. לואי רנו לא היסס להצהיר כי מכוניות הפאר מתוצרתו מציעות איכויות, ביצועים ורמות נוחות שלא נופלות ממיטב ההיצע של המתחרות, ובמידה רבה של צדק.
שירת הברבור של מותג הפאר של רנו היתה ה-Suprastella שהושקה בתזמון אומלל ב-1938 כמחליפת ה-Nervastella. היא תוכננה כלימוזינה גדולה עוד יותר מקודמותיה, עם מרכבים באורך עד 6.5 מטרים ובסיס גלגלים של למעלה מ-3.7 מ', והיא צוידה במנוע 8 צילינדרים עם 110 כ"ס בנפח 5.5 ליטר. המכונית נמכרה כשלדה עם מנוע כאשר בוני מרכבים בנו את המכוניות לפי דרישות הלקוחות, וכך יוצרו גם כמה גרסאות קופה וקבריולט. כאשר נראה היה סוף סוף שהמותג Stella תופס לאט אבל די בטוח את מקומו בליגה העליונה של מכוניות הפאר, בונה מעמד שיאפשר ללואי רנו להביט שמח ומסופק יותר ממרפסת הוילה המפוארת שלו בפריז, זה נגמר.
Renault Suprastella (1938)
המכירות הצנועות – כ-2,000 מכוניות Stella שיוצרו בין השנים 1930-42 – היו אמנם מכובדות ביחס לסגמנט, אבל עבור יצרנית גדולה כמו רנו שהתמחתה בייצור המוני וזול, עבודת היד המוקפדת, העסקת בעלי מקצוע מעולים בתחומים מגוונים, האילוץ לשמר סטנדרט גבוה חסר פשרות והתחרות הקשה מול אינספור מתחרות משובחות, מיומנות ועתירות ניסיון בתחום הביאו לכך שמכירת כל מכונית Stella הסתיימה בהפסד.
בעיות הרווח והתזמון הבעייתי עוד יותר עם תחילת מלחה"ע הובילו להפסקת הייצור, סופית, ב-1942, ולמחיקת המותג.
רנו עברה טלטלות רבות במהלך המלחמה, תקופה בה צרפת נכבשה על ידי גרמניה הנאצית. בסיום המלחמה מצא עצמו לואי רנו בכלא בשל האשמות בשיתוף פעולה עם הכובש הנאצי. רנו נפטר, לפני שמשפטו החל, ב-1944 בצרפת המשוחררת זה מכבר, ועד היום הדעות חלוקות בדבר הצדקת האישומים כנגדו. רנו הוריש בצוואתו את מפעליו ל-40,000 העובדים שלו ולאחר המלחמה חברת רנו הולאמה. מאז התמקדה רנו שוב במכוניות עממיות וזולות ופרק הפאר בהיסטוריה שלה הפך לזיכרון שהלך והיטשטש.
בתקופה הקצרה בה פעל, בנה לעצמו מותג הפאר של רנו שם יוקרתי בצרפת בדומה למותגי הפאר רולס-רויס באנגליה, מרצדס ומאיבאך בגרמניה, ודוזנברג, קדילאק או לינקולן בארה"ב. בדיעבד היה רנו הראשון שייסד מותג פאר מתוך חברה שהתמחתה במכוניות עממיות וזולות יחסית; דוגמאות בולטות לכך מימינו הן לקסוס, חטיבת הפאר של טויוטה ואינפיניטי של ניסאן, מותגי פאר שיצאו מרחם יצרניות פחות נוצצות שרצו גם להיות מרצדס או רולס-רויס אבל נולדו פשוטות ועממיות יותר.
בפרספקטיבה של ימינו קיימת תמימות דעים שלואי רנו הציע תחת המותג Stella מכוניות פאר משובחות ביותר שבהחלט היו מתחרות ראויות בליגת העל – לא מה שרובנו מחברים לשם המותג 'רנו' כיום. ובהתחשב בתקופה ובעיקר ברמת ואיכות המתחרות – זהו הישג שראוי לזכור
