פונטיאק פגסוס-הפרארי המסתורית של פונטיאק

מתישהו במהלך 1970 סיים ג'רי פאלמר (Jerry Palmer), מעצב במחלקת העיצוב של שברולט, את המשימה שקיבל: לעצב את הדור הבא של הקמארו (Chevrolet Camaro); האחרונה היתה מכונית ספורט עממית מצליחה מאוד, ומחליפתה נדרשה לרענון ועדכון מקיפים בשל התמורות שחלו באותה העת בעולם הרכב האמריקאי. מכוניות השרירים שקדמו לה הפכו קיצוניות מדי, צריכת הדלק המטורפת הפכה לנושא שכבר דיברו אודותיו רעות והעיצוב המיושן דרש קווים חדשים ורעננים. פאלמר היה מעריץ פרארי מושבע, בפרט של הפרארי טסטה-רוסה מ-1958, אגדה מוטורית מהגדולות אי פעם (ראו תמונה בתגובה הראשונה). בעיצובו את הקמארו החדשה החליט להתפרע, והכניס לא מעט אלמנטים מאותה המכונית וותיקה, בפרט בחרטום הבולט ובתוכו צמד פנסים. לאחר שסיים את העבודה, הכין איורים גדולים מכמה זוויות, והגיע נרגש אל מחלקת העיצוב שבקומת ההנהלה במטה GM שבדטרויט, משיגן-ארה"ב לפגישה עם הבוס הגדול: ביל מיטשל (Bill Mitchell), סגן נשיא GM לעיצוב וכוכב על בעולם הרכב באותם הימים. מיטשל התלהב מיד; "הוא מאוד אהב את החיבור שביצעתי עם עיצוב הפרארי טסטה-רוסה" סיפר פאלמר מאוחר יותר. "הוא טפח לי על השכם וציין שהוא מרוצה מאוד מהעבודה שלי. אבל אז הוא שבר את ליבי…". אחראי העיצוב בקונצרן העריץ, כפי שהסתבר, פרארי לא פחות מפאלמר; הוא כל כך התלהב מהעבודה של האחרון על הקמארו, עד שהחליט שהפרויקט יעבור …לפונטיאק, חברה-אחות בקונצרן, מתחרה מבית, לטובת עיצוב ותכנון הדור הבא של הספורטיבית שלה – הפיירבירד (Firebird), שגם עליה עמלו באותה העת. במילים אחרות: מעצב שברולט עיצב את הבסיס לדגם הבא של הפונטיאק פיירבירד… הסבר קצר: ב-GM היתה היררכיה וחלוקה ברורה בין מותגי הקונצרן, במטרה לבדל את המכוניות אלו מאלו – למרות הבסיס הזהה (הבידול היה בעיקר עיצובי ובאבזור). לא ניכנס לכל הניואנסים וההבדלים בין המותגים השונים, אבל אציין בהקשר לסיפורנו שפונטיאק מותגה כ"ספורטיבית" יותר משברולט, שהיתה – ועודנה – המותג הבסיסי והעממי יותר בקונצרן. וזה כנראה מה שעמד מאחורי ההחלטה של ביל מיטשל "לגנוב" את עיצובו הרדיקאלי יחסית של פאלמר משברולט לטובת פונטיאק.

פרארי טסטה-רוסה 250TR (1958)

בנקודה זו החלה סאגה מהמוזרות בקונצרן GM עם מהלכים תמוהים שאינם ברורים עד היום, ושהולידה לבסוף מכונית שאמנם היתה הצלחה מסחרית מרשימה, אך עם שורשים לוטים בערפל ועבר מסתורי אם לא ביזארי…

לאחר שמיטשל "חטף" את הפרויקט משברולט והעבירו לפונטיאק, הוא שינה את הגדרת המיזם מ"מכונית קונספט" ל"מכונית ניסוי", במטרה שתשמש לא רק כרעיון עיצובי לדור הבא של הפיירבירד, אלא גם בסיס לבחינת רעיונות שונים בפיתוח מכונית הספורט הבאה של הקונצרן כולו. מיטשל היה, כאמור, מעריץ פרארי וותיק והרעיון לשלב אלמנטים "פראריים" בפיירבירד הבאה הדליק אותו, אבל הוא לקח את הרעיון צעד נוסף לפנים; הוא עדכן קלות את העבודה של ג'רי פאלמר, הכניס אלמנטים מכאניים נדרשים והכין מקום למנוע קומפקטי קצת יותר ממנועי ה-V8 המקובלים בקונצרן, ובכלל אצל היצרניות האמריקאיות בשעתו; עד היום לא ברור למה, אבל מיטשל פנה אל אנזו פרארי בכבודו ובעצמו, והאחרון – באופן לא מוסבר עד היום, בעיקר בשל סלידתו הידועה של הדון האיטלקי מכל מה שקשור לרכב אמריקאי – נתן את הסכמתו להעברת מנוע V12 למיטשל, לצורך הפרויקט. וכך העביר יבואן פרארי בארה"ב אל מחלקת העיצוב של פונטיאק מנוע של פרארי דייטונה 365 GTB/4 חדש – נפחו 4.4 ליטר, בעל 12 בוכנות, כאמור, הספקו 352 כ"ס מרשימים ביותר והכל ארוז בחבילה קומפקטית בהרבה (הן בממדים והן במשקל) ביחס למפלצות האמריקאיות הכבדות והמגושמות מאותה העת. ניסיון לשדך תחילה את המנוע לתיבת הילוכים אוטומטית של GM ירד מהר מאוד מהפרק בגלל חוסר התאמה וסירוס פוטנציאל היצירה האיטלקית, וכך נרכשה גם תיבת הילוכים ידנית של פרארי, חוברה למנוע וכל הכבודה הושתלה במרכב שנבנה במחלקת העיצוב של פונטיאק.

היצירה המוגמרת כונתה 'פונטיאק פגסוס', ולמרות שכלל לא הכילה מנוע רלוונטי – היא נחשבת כבסיס לדור הבא של הפונטיאק פיירבירד, מכונית שהפכה לאגדה בשושלת פונטיאק וקונצרן GM כולו. השם 'פגסוס' נבחר לקונספט/מכונית הניסוי, כך הסביר מיטשל מאוחר יותר, בשל השילוב בין סמל הסוס הצוהל של פרארי לשם Firebird – "ציפור האש".

פונטיאק פגסוס קונספט (1970)

מיטשל לקח את הפרויקט תחת כנפיו למן ההתחלה, והכניס בו הרבה יותר נשמה והשקעה מכל פרויקט אחר בו עסק אי פעם; לפגסוס עוצב סמל ייחודי וכל החזית עוצבה במיוחד להכיל מנוע קומפקטי בהרבה מהמוכר בשעתו בחברה, במטרה להכיל כראוי את מנוע הפרארי. עיצוב הפנים היה מושקע לא פחות וחסר תקדים ביחס למה שהגיוני היה לבצע במכוניות קונספט, שתפקידן היה לשמש במה רעיונית ובסיס לניסויים בלבד; הוא כלל עור, כרום ועץ, ויהיה זה די בטוח לקבוע שמעל לעיצובו ריחפה לא מעט מרוח פרארי… למעשה – גם הוא "הושאל" מפרארי דייטונה שעמדה בפני פירוק ועבר התאמות נדרשות להתאים לביתו החדש… בנוסף, מכסה מיכל הדלק הבולט בסגנון מכוניות מירוץ היה חריג, ולגמרי בסגנון "פרארי-מירוצים", וכך גם ארבעת בלמי הדיסק – אופציה שהוצעה עבור הפונטיאק פיירבירד סדרתית רק ב-1979. גם מערכת הפליטה היתה של פרארי והחישוקים (עם 'שפיצים'!) היו מתוצרת Borrani האיטלקייה – ספקית גלגלים מובילה למיטב האקזוטיקה בשעתו, כולל לפרארי… הירידה לפרטים ניכרה בכל פינה, וההשקעה בבנייה ובהרכבה היתה חסרת תקדים. הפגסוס נראתה כמכונית שיוצרה בסדנת-על ללא שום פשרות, וכמובן שהיתה במצב נסיעה תקין לחלוטין.

פונטיאק פגסוס קונספט (1970) עם סמל פרארי על גלגל ההגה

פונטיאק פיירבירד החדשה (הדור השני; הראשון הושק ב-1967) נחשפה לציבור ב-1970, ושנה לאחר מכן הושקה גרסה מעודכנת עם שינוי עיצוב שנוצרו בהשראת מכונית התצוגה 'פגסוס' – עם מנועי שישה צילינדרים או שמונה. הפיירבירד הזו נותרה בייצור עד ל-1981 והיא התבררה בדיעבד כאחת המכוניות שיוצרו ללא שינויים משמעותיים הכי הרבה זמן ב-GM – סימן להצלחתו ולקליעה הנכונה של ג'רי פאלמר משברולט וביל מיטשל, אחראי העיצוב בקונצרן, שעדכן ותיקן אותו לכדי המוצר המוגמר.

כ-1.2 מיליון פונטיאק פיירבירד מהדור השני יוצרו בין השנים 1970-1981.

רבים ניסו ועדיין מנסים להסביר את השימוש המאוד מוזר ולא הגיוני, על פניו, שבשתילת מנוע פרארי בפונטיאק; פונטיאק כבר רכשה לעצמה שם מעולה בצפון אמריקה כחברה שמבינה דבר או שניים במנועי ביצועים המותאמים לטעם האמריקאי, בעיקר באמצעות דגם ה-GTO שהפך לאגדה עוד בחייו. החברה גם קידשה את תצורת ה-V8 ולא נשמעו תלונות מצד הלקוחות לגבי תצורה זו – וגם הפיירבירד החדשה צוידה בסופו של דבר במנועים כאלו. אף אחד לא דיבר על מנועי V12, בטח לא בהקשר של הפיירבירד – או האחות לבית שברולט: הקמארו. אז למה התעקש מיטשל להכניס לקונספט/מכונית הניסוי מנוע V12, ועוד של פרארי – הדגל האדום של כל מכוניות הספורט באשר הן? מה היה ההיגיון מאחורי המהלך?

ביל מיטשל

מכונית קונספט, בהגדרה, נועדה לסמן את העתיד. והפגסוס אכן סימלה את הדור הבא של הפיירבירד בעיצובה. אבל, האם סמנכ"ל העיצוב ב-GM ראה את עתיד מכוניות הספורט בקונצרן עם מנועי V12 בסגנון פרארי? ב-GM לא מכחישים את סיפור המנוע ושאנזו פרארי בכבודו ובעצמו נידב את המנוע – ואף מתגאים בכך. האם רצה מיטשל לרמוז לקברניטי הקונצרן שמנועי ה-V8 מיושנים, כבדים מדי, רועשים מדי, גדולים מדי והרבה פחות יעילים מהיצירות של פרארי? (מה שכמובן היה נכון…). האם ניסה להציע דור המשך שיתאים גם לשוק האירופאי? פונטיאק לא הצטיינה ברוב שנותיה ביצירות מקוריות, ותמיד נדמה היה שהיא חיה בצילן של האחיות שברולט ואולדסמוביל; אולי מיטשל רצה להרים קצת את המורל אצל פונטיאק ולהפוך אותה למותג נחשק יותר? להפוך אותה ל"פרארי של GM" הלכה למעשה? ואם כן – האם דחף לייצור מנועי V12 בקונצרן? או שמא היתה כאן כוונה אחרת, נסתרת? כנראה שלעולם לא נדע.

פונטיאק Firebird (1971)

העובדות שמסכמות את הסיפור ניתנות לפרשנות בידי כל אחד, והן מעלות עוד קצת את רף המסתורין: כאשר ביל מיטשל פרש מעבודתו לגמלאות, מכל המכוניות שעמדו במרתף מכוניות התצוגה של GM הוא לקח איתו אחת בלבד: נכון, את הפונטיאק פגסוס. היא שימשה אותו כמכוניתו הפרטית המועדפת עד למותו, ב-1988, ואז חזרה לידי הקונצרן; שם היא מככבת באגף המורשת שלGM  עד היום, יוצאת מעת לעת לאירועים ולתצוגות, ומופיעה בגאון באתר החברה – כקונספט מעניין שטרם נס ליחו. חברת פונטיאק, אגב, נסגרה ב-2010, בעקבות ארגון מחדש בקונצרן GM, לאחר 85 שנות פעילות.

מיטשל, אחד ממעצבי הרכב המשפיעים בארה"ב ובעולם, לקח איתו אל הקבר את סוד מנוע הפרארי שהכניס לפיירבירד, נכון יותר: את הסיבה למעשה, אבל השאיר מורשת בדמות מכונית מהמוצלחות בתחומה, המהווה עד היום מקור לערגת מכורים רבים. לפעמים לא צריך להבין הכל בכדי שסיפור יישאר מעניין… אולי אף להיפך!