על היום בו כמעט ונפלה הפצצה

עלילת סיפורנו מתחילה במינכן, בסוף שנות השמונים, במטה ב.מ.וו; מירוץ החימוש בין שתי יצרניות הרכב הגרמניות המובילות – ב.מ.וו ומרצדס – היה בעיצומו, ועיקרו: ייצור מכונית הפאר המושלמת: הכי חזקה, הכי מהירה, הכי מפוארת והכי משוכללת, וכפועל יוצא: הכי מצליחה ונמכרת. כרקע היסטורי קצר נזכיר שמרצדס שלטה מאז ומתמיד בסגמנט מכוניות היוקרה עם סדרה S שלה, ולמעשה הפכה האחרונה למדד על פיו בוחנים מכוניות פאר (עד היום…). בשלב מסוים החלה ב.מ.וו לנסות ולנגוס מהסגמנט בו שלטה מרצדס באופן מסורתי עם סדרה 7 שלה (כמו גם יצרניות נוספות, אך עם פחות השפעה בשעתו), והתחרות העזה אמנם היתה אלגנטית ומכובדת כלפי חוץ – אך יצרית, לחוצה ואגרסיבית מאחורי הקלעים. בכל זאת, מדובר בפלח שוק הולך וגדל, שמכניס לא מעט כסף, ובעיקר – קובע מעמדות ויוקרה. מרצדס, באופן מעורר השתאות, הצליחה עם כל השקה של סדרה S חדשה ומעודכנת להציב רף גבוה יותר, ולמעשה לקבוע אותו, וב.מ.וו נאלצה להגיב מיד עם גרסה משופרת של הנשק שלה במלחמה. וחוזר חלילה. ללא ספק הלקוחות הרוויחו, ושתי הסדרות – סדרה S של מרצדס וסדרה 7 של ב.מ.וו – ניהלו מלחמת ראש בראש אי שם למעלה בפסגה, ולרוב הן היו שם לבד. הוויכוח בין מעריצי המותג, מי היתה טובה יותר, לא הסתיים מעולם, ושני הצדדים לרוב לא טעו.

נחזור ל-1987; דוקטור קארל-היינץ לאנגה, ראש מחלקת המנועים בב.מ.וו, קרא אל לשכתו את אדולף פישר, גאון מכאני מוכשר כשד שעמד מאחורי פיתוח מנוע ה-V12 האימתני של ב.מ.וו, שהניע את ספינת הדגל של סדרה 7 – הב.מ.וו 750; האחרונה הושקה קצת קודם לכן, באותה השנה. היה זה ניסיון אמיץ (ויקר) מצד הבווארים להציב רף משלהם בסגמנט היוקרה, שהחל כמובן עם תחילת הפיתוח מספר שנים קודם לכן בחשאיות מרבית, וסוף סוף לתת בראש לחבר'ה משטוטגרט עם מכונה מליגה אחרת. ואכן, לזמן קצר זה עבד: מרצדס הציגה סדרה S  חדשה רק ב-1991 כאשר תגובתה להתגרות – גרסת V12 משלה (במרצדס 600S) – הצטרפה להיצע רק ב-1994, מחסלת את הייחוד של ב.מ.וו, ממנו נהנתה כמעט ארבע שנים.

לאנגה ידע כמובן שבמרצדס לא ישבו בחיבוק ידיים, וששם כבר עובדים במרץ על פיתוח מנוע V12 משלהם, מה שכאמור היה נכון. אבל הוא כבר חשב קדימה; מסתבר ש-12 בוכנות כבר לא מספיקות. צריך משהו עוד יותר קיצוני שיכה את המתחרה המרה שוב שוק על ירך, לכשהיא תציע את תגובתה הצפויה ל-750. פישר קיבל הוראה ברורה: "פתח מנוע V16 אותו נוכל להציע בסדרה 7 הבאה. כמובן שהוא צריך להציב פרמטרים שיהיה קשה מאוד לעקוף". לפרויקט קראו Gold Fisch (דג זהב בגרמנית) והוא אכן קרם בוכנות וטלטלים; מבוסס על מנוע ה-5.0 ליטר עם 12 הבוכנות פותח בחשאי מנוע עם 16 בוכנות, שנפחו צמח לכדי כמעט 6.7 ליטר. 408 כוחות הסוס הספיקו לביצועים מסמרי שיער: פחות מ-6 שניות האצה מעמידה ל-100 קמ"ש ו-280 קמ"ש מרביים ללימוזינת פאר כבדה היו בהחלט מספרים חסרי תקדים. לאחר שנתיים של בחינה וניסוי (1988-90) ו-35 (!) אבות טיפוס, החליטו בב.מ.וו שלפרויקט סיכויי הצלחה נמוכים, וזאת מכמה סיבות: ראשית: המחיר, שצפוי היה להיות אסטרונומי – גם ביחס ל-750. שנית: צריכת הדלק. זו נעה בין 6 ל-4 ק"מ לליטר, בממוצע. פחות בעיה לרוכשי המכונית, אבל בהחלט בעיה תדמיתית. והמסמר האחרון היה …מנוע ה-V12 המוצלח. מסתבר שבכיול פשוט יחסית ניתן היה להוציא ממנו הספק דומה – ואף גבוה משל מנוע ה-V16.

אבל, את כל הדברים האלו עוד לא ידעו במרצדס. ושם המלחמה הקרה קיבלה תפנית ביזארית עוד יותר. בזמן שמרצדס עבדה במרץ על פיתוח מנוע V12 עבור סדרה S  הבאה שלה (שכאמור ראה ייצור סדרתי החל מ-1991) – מה שהיה בגדר סוד גלוי, הוחל במקביל בחדרי חדרים בעבודה על …נכון – מנוע V16. סוכני מרצדס לא התקשו לגלות את תוכניות ב.מ.וו עם פרויקט 'דג הזהב' שלהם, בין היתר בגלל שהסיפור נחשף בתקשורת ופה ושם אף נצפה אב הטיפוס בעת נסיעות מבחן על כבישים ציבוריים.

במרצדס הוחל – בחשאיות רבה, בטח יותר מזו של ב.מ.וו – בפיתוח מנוע V16 משלהם. בסופו של דבר נפסל גם פרויקט זה, ולמרות אפס מידע רשמי מצד מרצדס, יש עדויות ברורות למדי – בין היתר מפי מגזיני רכב גרמניים מובילים ואמינים כמו גם עובדים לשעבר במרצדס, שהמיזם הגיע לכדי בניית כמה אבות טיפוס של המנוע האימתני, שנפחו עמד על 8.0 ליטר. לא ידוע על מבחנים בפועל של מכוניות עם מנוע כזה, שכן, כאמור, די מהר ירדו שם מהסיפור.

אבל, מה שלא היה ידוע, והוא נחשף רק לאחרונה, הוא שהחבר'ה ממרצדס כיוונו עוד יותר גבוה – ומטורף – ושהמטרה היתה להפיל פצצת אטום שתסתום את הגולל על נסיונות ב.מ.וו (או כל יצרן אחר) באופן מוחלט, ולתפוס את הבכורה בליגת העל ללא עוררין: מנוע עם 18 צילינדרים. כן, שמונה-עשר. ולא סתם: בתצורת W, קרי: שלוש שורות של 6 צילינדרים, שתוכננו להיבנות מחיבור ושילוב מורכב אלו באלו של שלושה מנועי 6 צילינדרים של היצרנית. הכוונה היתה להשתמש במנועי ה-2.8 ליטר ששירתו בשעתו במרצדס 300E ו-300S. הפרויקט היה כה סודי עד שרוב ההנהלה לא נחשפה אליו, והוא התנהל "על הנייר" באגף ממודר, עד לסיום התכנון, לקראת ייצור אב טיפוס פועל. חלק מהשרטוטים המקוריים דלפו בדרך לא דרך לרשת והם מדהימים וחד משמעיים: מפלצת ה-W18 הציעה מידות קומפקטיות במפתיע, הודות לתכנון ה-W הייחודי. היא תוכננה להיות מוצעת בשתי גרסאות: "בסיסית" עם כ-500 כ"ס וחזקה יותר עם כ-700 כ"ס. אלו מספרים דמיוניים ביחס לתקופה המדוברת – תחילת שנות ה-90. כאשר הפרויקט הוצג בפני ההנהלה הבכירה של מרצדס נשמטו הרבה לסתות לכיוון הרצפה; "מטורף" היתה הגדרה שחזרה על עצמה, וכולם התפעלו מהיצירה המכאנית הבהחלט מדהימה, שללא ספק היתה עם פוטנציאל חד משמעי לקבוע סטנדרט שלא ניתן יהיה לעקוף בקלות.

אבל, לשמחתנו, או לצערנו, תלוי בנקודת ההשקפה, גם במרצדס וגם בב.מ.וו החליטו להוריד הילוך, להיפטר מה"ארסנל הגרעיני" שפיתחו שם בחשאי ולחזור לנשק הקונבנציונלי, לפני שהדברים יצאו לגמרי משליטה. באותה העת החלו להישמע יותר ויותר קולות בציבור להורדת צריכת הדלק במכוניות, לפחות זיהום ולצמצום הנזק הסביבתי שמנועים עתירי נפח והספק ייצרו. מנועים עצומים ועתירי בוכנות ונפח כאלו כבר הפכו לפחות סקסיים ואופנתיים. זה פשוט היה עושה את ההיפך, ומעורר יותר אנטגואיזם גם מצד התקשורת והפוליטיקאים מאשר התפעלות. נוסיף על כל אלו את העלויות האסטרונומיות שהיו מתלוות לפרויקט מנוע 16 צילינדרים, שלא לדבר על מנוע 18 צילינדרים, ובשתי הנהלות החברות הוחלט לרדת מהעץ.

ככל הנראה, עם המעבר ההדרגתי להינע חשמלי בימינו, סיפורים שכאלו כבר לא יחזרו. מנועי ה-16 ובטח ה-18 צילינדרים של ב.מ.וו ומרצדס, בהתאמה, יהווה בגדר תזכורת אחרונה למלחמה הקרה שהתרחשה בין יצרניות הרכב המובילות, ושאת תוצאותיה – כמו כל מלחמה קרה – קשה היה לחזות. הן ב.מ.וו והן מרצדס ירדו עם הזמן גם ממנועי ה-12 צילינדרים, וחזרו להציע מנועים שפויים, שכפי שהסתבר – הספיקו די והותר להניע את יצירות הפאר שלהם. מסתבר שבאמת לפעמים המוסיף גורע.