האנגליה בשמלה האיטלקית

השידוך בין איטלקייה חושנית לאנגלי מחוספס הוליד אמנם ילדה יפהפייה, אך הנישואים לא החזיקו מעמד…

מתישהו בתחילת שנות ה-50' התבונן סלבדורה רופינו על המכוניות שעמדו בסוכנות שלו בנאפולי, כאשר לפתע נחתה עליו ההארה; רופינו היה זכיין Standard-Triumph באיטליה – מכוניות בריטיות זולות יחסית, שההיצע שלהן כלל גם כמה מכוניות ספורט שהפכו עם השנים לאייקונים, דוגמת הטריומף TR2 או ה-TR3 שהחליפה אותה ב-1955. כאיטלקי שטעמו האישי היו כנראה קצת יותר מפותח משל מעצבי הטריומף דנן, הוא לא ממש שבע נחת ממה שראה. אם נדלג לרגע מעל למשוכת הנימוס ההכרחי – הרודסטר הספורטיביות של טריומף לא היו בדיוק דוגמא לעיצוב אלגנטי, חושני או יפה במיוחד. כמובן שיופי זה עניין של טעם, אבל בהשוואה למה שהיה ליצרניות האיטלקיות להציע – זה לא היה בכיוון, בלשון המעטה…

אבל, רופינו הוקיר את אמינות המכוניות הבריטיות שמכר, אמינות שנבעה יותר מפשטות מכאנית, מעלות חלפים זולה וממחיר רכישה נמוך, פחות מאיכויות בנייה או הרכבה יוצאות דופן. הוא האמין שהכלאה בין היתרונות הבריטיים לאלו האיטלקיים – עיצוב איטלקי מהוקצע על בסיס הפשטות הבריטית – תוליד מכונית 'נכונה' יותר, הן מהאיטלקייה היפה-אך-מורכבת והן מהבריטית המכוערת-אך-פשוטה.

ב-1955 הוא פנה לטריומף וביקש לרכוש כמה שלדות עם מנועים ומערכות הנעה – אך ללא המרכב – של הטריומף TR3 שרק הושקה. הוא חשב שזה יהיה רעיון לא רע להלביש על הנוסחה המכאנית המוצלחת מאנגליה חליפה איטלקית, כזו שתהפוך את הכיעור הבריטי למשהו איטלקי יותר, זאת אומרת – יפה יותר. הרבה יותר.

כדי להפוך את הרודסטר הקטנה למשהו אחר לגמרי, הוא החליט לתכנן לבנות על בסיסה קופה ספורטיבית, כזו שיכלה בקלות לצאת מסדנה איטלקית קלאסית. הרעיון העסקי מאחורי כל המיזם אותו זמם היה להרחיב את ההיצע של הסוכנות שלו כלפי מעלה, עם מכונית קופה אלגנטית ומצודדת, שתתמקם בראש ההיצע, בתקווה שטריומף תרצה לרכוש ממנו מכוניות כאלו, לאותו הייעוד.

במהלך 1956 ו-57 הוא ביקש מסדנאות Zagato תחילה, ולאחר שלא שבע נחת מהתוצאה – מהמעצב ג'ובאני מיצ'לוטי, לעצב עבורו מכונית ספורט בתצורת קופה על בסיס מכלולי ה-TR3. את התוצאה הציג ב-1958 בתערוכת הרכב של טורינו ושם חשף את יצירתו גם בפני הנהלת Standard-Triumph האנגלית שהביעה התלהבות והבטיחה כהתחלה להזמין 720 מכוניות מדגם זה, ולשווקן באמצעות סוכניה באנגליה ובמדינות נוספות. עם ההבטחה הזו בכיסו תכנן רופינו לייצר 1,000 מכוניות – 500 ב-1960 ו-500 ב-1961. הוא הקים לשם כך חברה בשם Progetto Italia שתעסוק בייצור מכוניות ספורט וחתם על הסכם עם סדנת Vignale מטורינו שתייצר עבורו את המכוניות.

סלבדורה רופינו הפשיל שרוולים והמשיך במלוא המרץ בפיתוח לקראת הייצור הסדרתי, כולל בחינות ושינויים נדרשים במטרה לשפר את התנהגות הכביש שלה. באפריל 1959 הוצג אב-טיפוס נוסף בתערוכת ז'נבה שבשוויץ, הפעם מעל לדוכן Vignale, היצרנית המיועדת. לאחר התערוכה נשלחה המכונית למטה Standard-Triumph בכדי שהבוס, אליק דיק, יוכל להתרשם ממנה. לאחר האישור הסופי של דיק ניתן האור הירוק וכך מצאה עצמה המכונית שנה מאוחר יותר שוב בטורינו (1960) מככבת על דוכן טריומף, הפעם כמוצר מוגמר לקראת ייצור.

הקהל התלהב, העיתונות התמוגגה ופרסמה את היצירה ברבים, כאשר גם המחיר הגבוה – כמחצית ממחיר פרארי והרבה יותר מטריומף מקבילה – משך תשומת לב רבה. כולם התלהבו מהחזון של רופינו שהצליח לשלב באופן מושלם בין האמינות והפשטות המכאנית המוכחת הבריטית לבין העיצוב האיטלקי הקלאסי היפהפה. הקופה המצודדת פנתה אל חובבי הטעם והאקזוטיקה האיטלקית, אך עם הבטחה לחיי נישואים פשוטים וזולים יותר הודות לפלטפורמה הבריטית המוכרת. העתיד נראה מבטיח וכולם האמינו ברומן הבריטי-איטלקי שקרם עור וגידים.

אבל אז הגיע ה"אבל" המבאס, והכל השתבש; בשעה שבסדנת Vignale השלימו להכין את פס הייצור המיוחד עבור ה- Triumph Italiaאותו מימן רופינו, כבר היתה Standard-Triumph בקשיים רציניים וב-1961 נרכשה על ידי Leyland Motors. ההנהלה החדשה לא התלהבה מהרומן האיטלקי שהורישו לה והיא מיד ביטלה את ההסכם עם חברת Progetto Italia של רופינו. זה לא היה בגלל שלא האמינה במוצר המוגמר או בפוטנציאל, אלא יותר בגלל הטריומף TR4 – מחליפתה של ה-TR3 עליה התבססה היצירה האיטלקית, והחשש מקניבליזציה בתוך החברה. ה-TR4 הוצעה כרודסטר אך גם כ-Hardtop, קרי – עם גג קשיח הניתן להסרה, והיות ה-Italia מכונית קופה אף היא (גג קשיח קבוע) היה חשש מתחרות מבית.

רופינו המאוכזב התעשת והחליט בכל זאת לייצר את המכונית המיועדת, עם נחמה פורתא בדמות הסכמת טריומף להמשיך ולספק עבורו את שלדות ומנועי ה-TR3 שכבר לא יוצרה. לאחר ששינה את שמה ל-Italia 2000 – בשל השימוש במנוע טריומף 2 ליטר שהציע 100 כ"ס – ועיצב את הפנים ברמה גבוהה, לבטח בהשוואה לדגמי הטריומף, הוא החל לשווק ולמכור את המכוניות באמצעות רשת סוכנים שהקים בגרמניה, צרפת, ארה"ב וכמובן איטליה.

די מהר גם החגיגה הזו הגיעה לקיצה בשל סכסוכים משפטיים שרופינו ניהל מחד מול טריומף, שהערימה קשיים סביב המשך אספקת חלפים ומכלולים נוספים, ומאידך מול סדנת Vignale סביב טענות מצד רופינו לגבי איכות הייצור וההרכבה של חלק מהמכוניות. הקש ששבר את גב הגמל היה הטריומף TR4 שהפך לרב-מכר ולהצלחה גדולה, שהציע טכנולוגיה וביצועים עדיפים – במחיר הנמוך בכ-25% ביחס לבת התערובת האיטלקייה.

בסה"כ נמכרו 329 Italia 2000 בין השנים 1959-61 עד שהייצור הופסק. כ-100 מכוניות עדיין נוסעות כיום. מסתבר שכמו גם אצל בני האנוש, לא כל מה שמתחיל כרומן מבטיח מסתיים יפה… ה-Italia 2000 נותרה בעיקר תזכורת לפוטנציאל מעניין שכשל, כאשר ניתן רק לנחש מה היה נולד ומתפתח מהרומן הזה אילו צלח והחזיק מעמד.