נסיכת הפלסטיק

וולוו P1900 היתה רחוקה מלהיות הצלחה מסחרית, אך למרות זאת היא אחת האקזוטיות, הנחשקות והמיוחדות מבין כל המכוניות שוולוו השבדית ייצרה

כמה ממכוניות וולוו, המיוצרות מאז 1927, הפכו לקלאסיקות אהובות. חלק קטן מהן אף הפך לאגדות בעולם המכוניות הקלאסיות: דגמים כמו ה-PV655 קבריולט מ-1933, ה-P1800S שהודות לג'יימס בונד התפרסמה בן לילה ואפילו ה-262C הגמלונית אותה עיצב ברטונה האיטלקי – כולן הפכו לפרטי אספנות נחשקים.

אבל, יש כנראה רק וולוו אחת שראויה להגדרה "מיתוס" והיא ככל הנראה הנחשקת מכולן. ה-P1900 יוצרה רק 67 פעמים בין השנים 1954-57 והיא מאותן מכוניות בודדות שלמרות הציפיות הרבות ממנה לא ניתן לה צ'אנס, שכן בוולוו גנזו את הפרויקט בעודו בחיתוליו. יש לא מעט אירוניה בעובדה שהמכונית שספגה הכי הרבה ביקורות פנימיות, מתוך וולוו, היא כיום הוולוו הנחשקת והמבוקשת מכולן. היא ללא ספק אחת המיוחדות שבהן.

למרות שלגונאר אנגלאו (Gunnar Engellau), מי שהפך לבוס של וולוו ב-1956, מייחסים את הדחיפה והכניסה של וולוו לשוק האמריקני, היה זה אסאר גבריאלסון (Assar Gabrielsson), אחד משני מייסדי החברה, שהחל בניסיונות חדירה לארה"ב עוד הרבה קודם לכן. בתחילת שנות ה-50' לקחו יצרניות רכב אירופאיות רבות את אותה היוזמה כמו וולוו וניסו להיכנס לשוק האמריקני הגדל בקצב מטורף; הפריחה של אחרי מלחה"ע ה-2 יחד עם התפתחות מואצת בתשתיות הכבישים ובניית הפרברים בארה"ב הגדילו מאוד את שוק המכוניות שם, והאירופאים מן הסתם חיפשו דרכים להשתלב בו ולדפוק קופה נאה. ברור היה כי היצרניות האירופאיות לא יכולות להציע אלטרנטיבה לדינוזאורים הענקיים שיוצרו ונמכרו בארה"ב, ולא בטוח שגם רצו, לכן ניסו את מזלן בקטגוריות הנישה, בראשן קטגוריית מכוניות הספורט, שם לא רק שהיה להן ייתרון – למעשה לא היתה להן תחרות של ממש מעבר לים. האפשרות למכור מכוניות וולווו במספרים גדולים בארה"ב נראתה מפתה מאוד ובהתאם לנוסחת ההצלחה של היצרניות הבריטיות הרי שהמכונית שתעשה זאת צריכה להיות מכונית ספורט.

העיצוב והמראה הכללי של ה"וולוו ספורט" היתה ככל הנראה בראשו של גבריאלסון כבר בשנת 1953, עת ביקר בארה"ב את גלאספאר (Glasspar), מחלוצות פיתוח והשימוש בטכנולוגיית ייצור המרכבים העדכנית ביותר באותה העת: בניית גופי סירות ומרכבי מכוניות מפיברגלאס – תערובת מוקשה של סיבי זכוכית ופלסטיק. פסגת החומרים המרוכבים דאז. השימוש בפיברגלאס לא רק דורש עלויות מינימאליות לייצור ובניה אלא גם חוסך הרבה משקל. לשם ההשוואה, סנטימטר מעוקב של פלדה שוקל 7.8 גרם; סמ"ק אלומיניום שוקל 2.7 גרם בעוד שסמ"ק פיברגלאס שוקל 1.5 גרם בלבד, ועלותו זולה משמעותית מזו ומזה. חיסכון זה מוביל לחיסכון נוסף באפשרות להשתמש במנועים ובמכלולים קטנים וקלים יותר וכפועל יוצא – זולים יותר – בכדי להשיג ביצועים ניאותים. באותה השנה הציגה שברולט את הקורבט, רודסטר חושנית שלימים הפכה לסמל אמריקני, ושמרכבה עשוי היה ….נכון – פיברגלאס. בעקבותיה הוצגו מכוניות נוספות בארה"ב מפיברגלאס, בהן הקאייזר דארין (1954) והסטיודנבייקר אוואנטי (1963).

מנהלי גלאספאר קיבלו הזמנת עבודה מגבריאלסון, לייצר מרכב אב-טיפוס של מכונית רודסטר בעלת מרכב מפיברגלאס, בכדי להעבירה לבחינת הנהלת וולוו לשם קבלת החלטה האם לייצרה. רודסטר, אגב, היא תצורת מרכב הכוללת שני מושבים בלבד והיא נטולת גג קשיח – לרוב גג בד זעיר ומתקפל. על העיצוב חתום ביל טריט – מייסד גלאספאר, ולאחר כמה חודשי עבודה נשלח המרכב אחר כבוד למטה וולוו בשבדיה, שם התקבל בהתלהבות והנהלת החברה נתנה אור ירוק לייצר סדרה מצומצמת של מכוניות לבדיקת כדאיות וסבב בין סוכנים ולקוחות פוטנציאליים.

הוולוו P1900 – או בשמה המוכר יותר: Volvo Sport – נשענה על שלדת סולם קלה ופשוטה עם סרן "חי" מאחור ומתלי מק'פרסון מלפנים שנלקחו כולם ממדפי החלפים של ה-PV444 המצליחה והוותיקה. גם המנוע "הושאל" מהאחות הקשישה והצנועה, למרות שלכבוד ייעודו החדש זכה למסכת שיפורים שהוציאה מקרביו 70 במקום 40 הסוסים המקוריים – נתון מרשים ביותר בשעתו בהתחשב בנפח: 1.4 ליטר בלבד. גם תיבת ההילוכים בעלת 3 המהירויות נלקחה מה-PV444. הפנים עוצב מחדש בהשראת מכוניות הספורט הבריטיות דאז וזכה לשעונים עגולים עם טבעות כרום וריפודי עור שעטפו מושבים חובקים. ה-P1900 עברה נסיעת מבחן ארוכה (שבחלקה נטל חלק גונאר אנגלאו בעצמו) וביצועיה בהחלט השביעו רצון.

כאשר התכנסה מועצת המנהלים לקבלת ההחלטות בדבר תחילת ייצור סדרתי של ה-P1900 הסתבר שמישהו טעה בחשבון. הרודסטר הקטנה היתה עולה פי שתיים מוולוו משפחתית רגילה, ואף יקרה מגרסת הקבריולט של ה-PV445 שיוצרה בעבודת יד, למרות ההישענות על לא מעט חלקים מן המדף. עלות ייצור השלדות והמנועים בשבדיה, שליחתם לארה"ב ושם התקנת המרכב ומלאכת הגימור הפכו את כל העניין ללא רלוונטי. המתחרות ייצרו את מכוניותיהן במפעליהן ושלחו אותן שלמות לארה"ב, שם היה מחירן לרוב גבוה יחסית אך עדיין בר תחרות. איש בוולוו לא ציפה שהרודסטר הקטנה תימכר כאשר התג עליה העמיד אותה קרוב מאוד למכוניות כמו יגואר XK120… והקש ששבר את גב הגמל היה טכני; איכות ההרכבה לא סיפקה את השבדים הקפדניים ששמם הטוב נרכש בין היתר הודות לקשיחות, עמידות ואמינות מכוניותיהם, וה-X האדום נחת סופית על היפהפיה שאך נולדה.

במקביל לביטול הפרויקט הוחל בשיווק הסאלון והסטיישן PV444 ו-PV544 שזכו להצלחה נאה בארה"ב, ובפיתוח מכונית ספורט אחרת מבית וולוו: הקופה P1800 – מי שהפכה לאחת המכוניות המפורסמות מתוצרת החברה, בעיקר לאחר השתתפותה בסדרת טלוויזיה מצליחה בכיכובו של רוג'ר מור – The Saint. פרוייקט ה"וולוו ספורט" נזנח וכמעט ונשכח. וולוו פנתה לכיוונים אחרים לגמרי מהכיוון אליו פנתה ה-P1900 ומעולם לא הציגה – לא שכן ייצרה – רודסטר. בסה"כ יוצרו ונמכרו 67 "וולוו ספורט" מתוכן נעות כיום עדיין כ-50 בכבישי העולם, נהוגות בידי אספנים נלהבים. מעניין היה לדעת לאן היתה וולוו מתגלגלת אילו הוחלט לבסוף לייצר את הרודסטר הקטנה ולנסות ולשווקה בארה"ב. אותם 50 בעלי וולוו P1900 מחזיקים כיום באבן דרך מעניינת בהיסטוריה של וולוו, אבן דרך שהשפעתה נותרה תיאורטית בלבד.