שילוב בין שמרנות גרמנית לאמוציות ורגש איטלקי זה לא משהו נפוץ. המרצדס 300b שטופלה על ידי סדנת פינינפארינה מוכיחה שחבל שזה לא קרה יותר…
נדיר המקרה בו הרגשנות האיטלקית הצליחה לחדור את קיר השמרנות והנוקשות הגרמנית. סדנת פינינפארינה היא מהבודדות שהצליחה בכך, ואפילו יותר מפעם אחת. המרצדס 300B Pininfarina היא הוכחה שעולם הרכב היה צריך יותר שיתופי פעולה בין שתי אסכולות ייצור רכב אלו. סיפורה של יפהפייה איטלקית עם לב גרמני שהשפעתה ניכרה שנים רבות לאחר הופעתה הרגעית.
מרצדס-בנץ היתה לרוב שמרנית עם מכוניותיה, וזה כלל גם את היותר יוקרתיות ויקרות. הגישה של מרצדס לא היתה כזו במקרה, אלא חלק מהפילוסופיה שלה כיצרנית מכוניות שתמיד נמנו עם הטובות בעולם: "איכות מוצרינו היא חסרת הפשרות. עיצוב אמוציונלי זה לחלשים". השמרנות העיצובית היא לפיכך חלק מהחבילה המכונה "מכונית מתוצרת מרצדס-בנץ" שתמיד התאפיינה לפני הכל באיכות גבוהה ובפרקטיות. הקו הזה של מרצדס היה לא פעם שונה מקו יצרניות עילית אחרות. זה בלט בעיקר בין שתי מלחמות העולם, כאשר רוב יצרניות היוקרה הציעו שלדות ומנועים מתוצרתן ללקוחות, שיכלו לבחור בין כמה וכמה יצרניות מרכבים, שהן היו משלימות את הבנייה לפי דרישות הלקוח, לא פעם עם תוצאות מרהיבות ואף רדיקאליות. במרצדס הציעו את רוב מכוניותיהן מוכנות "מהמפעל", זאת אומרת: שלמות עם מרכב מתוצרת עצמית. להתניע ולנסוע. מעטות יצאו כשלדות ומנועים ללקוחות, וזאת תמיד על-פי דרישה מיוחדת ותחת פיקוח קפדני מצד מרצדס, שאישרה בוני מרכבים נבחרים בלבד. גישה זו שידרה מסר שבדיעבד הוכיח עצמו, ועיקרו: "האיכות שלנו היא בכל מרכיבי המכונית – מבפנים ומבחוץ, ואנו מציעים ללקוחות חבילה מושלמת ביחידה אחת".
לאחר מלחה"ע השנייה הגישה של מרצדס לא השתנתה, למרות, ואולי על אף ששני נושאים רלוונטיים כן השתנו: הראשון – רוב בונות המרכבים נעלמו. השני – מרצדס נותרה מהבודדות שכיכבו בפסגת עולם הרכב, לאחר שרוב רובן של יצרניות הפאר לא שרדו את המלחמה והתפוגגו. מרצדס המשיכה להציע מכוניות פאר באותה הגישה המסורתית-שמרנית.
Mercedes-Benz 300b (1954)
בשנות החמישים היו אלו דגמי ה-300 שכיכבו בפסגת היצע מרצדס: החל בלימוזינות פאר, קופה, קבריולה, רודסטר וכמובן הקופה הייחודית המפורסמת עם דלתות כנפי השחף – ה-300SL, שלא היתה קשורה מבחינת שלדה ומרכב לגדולות בסדרה, אבל חלקה מנוע בסיסי דומה; הן נקראו כולן 300 בשל נפח המנוע – 3.0 ליטר. דגמי היוקרה של סדרה 300 היו למעשה אבות סדרה S המפורסמת המוכרת לנו כיום. אלו לא רק היו המרצדס המפוארות והיקרות בהיצע – הן היו מהמכוניות המשובחות אותן ניתן היה לרכוש בכלל, מתחרות בעיקר באצולה הבריטית מבית בנטלי ורולס-רויס. למרות גודלן ומשקלן היו גרסאות הקופה והקבריולט של סדרה 300 מאותן השנים המכוניות המהירות ביותר שיוצרו בגרמניה.
בסוף 1954, הביעה סדנת הרכב האיטלקייה המהוללת פינינפארינה עניין ברכישת מרצדס-בנץ 300b כדי לבנות על בסיסה פרויקט עיצובי, כפי שהיה נהוג מעת לעת אצל סדנאות עיצוב רכב. לפרויקטים כאלו היו כמה מטרות: פרסום וחשיפה, שכן היצירות היו תמיד חד-פעמיות והוצגו אחר כבוד מעל בימות תערוכות רכב בי"ל נחשבות, ולא היו מתאימות מהן להראות את יכולות המעצבים האיטלקיים. בל נשכח שבבניית מכונית תצוגה שיקולי העלות ואף הפרקטיות היו משניים, כך שניתן היה לתת דרור לפנטזיות העיצוביות בעיקר, לרגשות ולבטן – על חשבון הראש, ופחות להתחשב בזוטות כמו עלויות ייצור. סיבה נוספת, חשובה לא פחות, היתה משיכת תשומת לב של יצרניות הרכב, בתקווה שמישהו שם יידלק על הרעיון, והקונספט יהפוך למשהו מעשי בדמות מכונית סדרתית שתיוצר או על ידי הסדנה עצמה, או על ידי היצרנית שתקנה את העיצוב. וזה כמובן טוב לעסקים.
אנשי מרצדס חמורי הסבר וחמוצי הטעם העריכו מאוד את פינינפארינה, אבל התנו את מכירת המכונית המבוקשת בקבלת איורים של תוכנית העבודה, בכדי להבין מה "תעולל" הסדנה האיטלקית לספינת הדגל שלהם, לפני שתוצג לעולם. במרצדס חששו יותר לאבד את הפרקטיות ואיכויות הגימור המפורסמות של ה-300 מאשר מניואנס עיצובי כזה או אחר, וכאשר אנשי הסדנה החזירו איורים שהראו הסבת הסדאן היוקרתית לקופה גדולה ומהודרת, ללא קורה תומכת בין החלונות הקדמי והאחורי בכל צד (זו היתה אחת ממטרות האתגר העיצובי) התרצו הגרמנים, ותוך מספר ימים נשלחה מרצדס 300b עם שלדה מס' 450005-186.010 ליבואן מרצדס במילאנו, F.A. Saporiti, משם הובלה, ב-17 בינואר 1955, לקמביאנו, דרומית לטורינו, לסדנת פינינפארינה.
Mercedes-Benz 300b by Pininfarina (1955)
אנשי הסדנה החלו מיד בעבודה עם הפשטת רוב חלקי הפח, ורקיעה, בעבודת יד מוקפדת, של חלקי מרכב חדשים – שעיקרם היו דפנות הצד שהפכו חלקות וישרות, ניגוד לתצורה השמרנית עם שורשים מלפני המלחמה שכללה 'כנפיים' תפוחות מעל לגלגלים וגג גבוה. את שתי הדלתות החליפה דלת אחת ארוכה, יחידת מסגרת וגג תא הנוסעים הוחלפה ביחידה נמוכה ואלגנטית יותר, והחופה הקדמית המובלטת יחד עם יחידות הפנסים והסבכה (ה'גריל') שולבו בתוך העיצוב החדש של כל החלק הקדמי. התוצאה היתה קופה מתקדמת ומודרנית בעיצובה, אלגנטית, הרמונית ויוקרתית שנראתה כמהדורה מודרנית של מיטב התוצרת הבריטית והצרפתית באותן השנים (רולס-רויס, בנטלי ו-Facel Vega). המרצדס 300b Pininfarina, שמה החדש, היתה פרשנות אלגנטית וחושנית יותר לנוקשות ולשמרנות העיצובית של מרצדס, אך שימרה איפוק ללא חריגות אמוציונליות מיותרות, בהתאם לגישה הגרמנית מקדמת דנא. זו בהחלט יכלה להיות מרצדס "מהבית"…
המכונית המרהיבה הוצגה בטורינו באותה השנה (1955) ובהמשך בתערוכות רכב נחשבות נוספות ברחבי היבשת, מעוררת תשומת לב רבה, מספיקה לככב באי-אלו מגזיני רכב נחשבים מהתקופה, ובסופו של דבר נמכרת לרוכש פרטי שזהותו לא ברורה עד היום, ונעלמת אל אנונימיות ארוכת שנים. ב-1972 צף ועלה שמה לראשונה מאז נעלמה כאשר רולנד דוטרו, זמר אופרה גרמני ובעליה באותה העת, פנה אל פינינפארינה במכתב, מבקש לשחזר עבור מכוניתו מסגרות כרום של בתי הגלגל, בשל פגיעה בתאונה. זה התיעוד המתועד הראשון של המכונית מאז נעלמה בסוף שנות ה-50'. שנתיים מאוחר יותר היא מצאה דרכה לארצות הברית, לקליפורניה, שם עברה מספר בעלים עד שנרכשה על ידי פרד קריץ, אספן מכוניות ידוע מלוס אנג'לס שמחזיק אי אלו שכיות חמדה באחוזתו (בלשון המעטה; הוא בעל אחד מאוספי הקלאסיות המרשימים שיש), שהעביר אותה ב-1992 שיפוץ מקיף ויסודי אצל סקוט גרונדפור בחוותו בקליפורניה, אחד המומחים המובילים בעולם בשיפוץ מרצדס קלאסיות. ב-2014 הציג פריץ את יצירתו הייחודית לראשונה בפני הציבור, במסגרת תערוכת המכוניות הקלאסיות היוקרתית בעולם, ה-Pebble Beach Concours d’Elegance שבקליפורניה, שם קטפה את המקום הראשון כמכונית היפה והמרשימה ביותר, תואר ראשון מרבים בהם זכתה מאז.
Mercedes-Benz 220S Coupe (1956)
אבל, מסתבר, שהיצירה היפהפייה של פינינפארינה לא נותרה כפסל חד פעמי, בגדר "תראו מה מרצדס היו יכולים לעשות אם היתה להם קצת נשמה איטלקית…". באוקטובר 1956 הציגה מרצדס את ה-220S, גרסת העל של סדרה W180 שלה, מכוניות הסלון-פאר עם מנועי 6 צילינדרים שהחלו עם גרסה 220 כמחליפות דגמי ה-180 הבסיסיים יותר. זו היתה קופה יפהפייה שיוצרה בעבודת יד ועלתה כמעט פי שתיים מה-220 סדאן הסטנדרטית, ושעיצובה הושפע לא במעט מה-300b Pininfarina. במקביל לקופה יוצרה – גם היא בעבודת יד – גרסת קבריולה פתוחה, ושתיהן נודעו באיכות הייצור וההקפדה על הפרטים שבהן. ה-220S קופה נחשבת כיום לאחת מכוניות ה-GT המוקדמות של המותג, מכוניות שנועדו לגמוע מרחקים גדולים במהירות ובשיא הנוחות. מתוך למעלה מ-55,000 מרצדס 220S שיוצרו בין 1954-59 פחות מ-2,000 היו קופה וקבריולט, כאשר כיום גרסאות אלו הן מהמרצדס הקלאסיות המבוקשות ביותר בקרב אספנים.
השפעת המרצדס 300b Pininfarina ניכרת גם בדגמי בנטלי קונטיננטל ו-R-Type מ-1956 ואילך, גם הן קופה יוקרתיות ויקרות מאוד, וקווי היצירה המוסבת של אומן המרכבים האיטלקי המשיכו עוד שנים קדימה, בדורות שהחליפו לא מעט דגמי מרצדס, רולס-רויס ובנטלי
המרצדס הדחויה – שהפכה לרולס-רויס... כאשר מרצדס סירבה לייצר גרסת קופה של לימוזינת הפאר שלה ללקוח פרטי, הוא פנה אל האיטלקים. התוצאה השפיעה בהמשך לא רק על מתחרתה המרה - רולס-רויס, אלא גם על עיצוב מכוניות פאר של מרצדס עצמה...
