הווארד מרמון החל בהכי גבוה, ומשם רק טיפס, מייצר את המכוניות מהמשובחות בעולם. כרבים וטובים נוספים נפלה חברתו קורבן לקריסת הבורסה באמריקה ב-1929. סיפור של מכונית על שבודדות נותרו לספר את סיפורה
האווארד מרמון (Marmon) הגשים חלום ילדות ב-1902, כאשר הקים חברה לייצור מכוניות תחת שמו; הצעיר בן ה-26 גדל במשפחה עשירה שהיתה באותה העת היצרנית הגדולה בעולם לציוד לטחנות קמח. לאחר שהשלים תואר בהנדסה באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, עבד זמן מה בחברה של אביו ואז קיבל את ברכתו לצאת לדרך עצמאית. מרמון הביא מהבית את המצוינות והשאיפה להיות המוביל בתחומו, וכך החליט שחברתו תייצר מכוניות לקצה העליון שבשוק, שאז היה משמעותי למדי, בין היתר מאחר ורוב המכוניות פנו אל עשירים…
ב-1902 ייצר מרמון את מכוניתו הראשונה, ויחד איתה התגלו שאיפותיו למובילות טכנולוגית ושאיפה למצוינות. זו היתה מכונית עם מנוע V2 מקורר אוויר, ומהר מאוד הגיעו בעקבותיה מכוניות נוספות, עם מנועים בתצורת V, עם 4, 6 ו-8 צילינדרים. מרמון היה חלוץ שחשב מחוץ לקופסא ומעט הלקוחות שרכשו את מכוניותיו בתחילת הדרך הפיצו את איכות וביצועי מוצריו למרחוק. מרמון הפך מהר מאוד לשם נרדף לאיכות, ביצועים ובעיקר – אמינות, תחום בו התקשו מאוד יצרני המכוניות והמנועים בתחילת הדרך.
Marmon Model 32 Wasp (1911)
ב-1909 חבר אל מרמון נהג המרוצים שובר השיאים (בין היתר בנסיעה מחוף לחוף בארה"ב, הראשון ביבשת) ריי הרון (Ray Harroun). מרמון והרון שמעו על מרוץ לאומי ראשון בין מכוניות שיתקיים במחוז מריון שבאינדיאנה, במסלול אוולי מיוחד שהוקם שם כך בשם Indianapolis Motor Speedway. המכונית אותה בנו לשם כך, ה-Model 32 שכונתה Wasp (צרעה) היתה לראשונה להצטייד במראה אחורית ולמכונית המרוץ הראשונה עם מושב אחד. היא תוכננה ונבנתה בכדי לנצח בנסיעה מהירה וממושכת (אורך המרוץ היה 500 מייל, 800 ק"מ, ולכן כונה בהמשך Indy 500) והיא ניצחה. השם Marmon התפרסם בן לילה.
Marmon Model 48 (1913)
מהר מאוד משכה היצרנית הצעירה תשומת לב נוספת הודות לכמה נצחונות נוספים במרוצים וקביעת שיאי מהירות מרשימים, וקנתה לעצמה שם של מותג המקפיד על איכות וטכנולוגיה מתקדמת. מרמון רשם לא מעט פטנטים בתחום הרכב והיה חלוץ בלא מעט טכנולוגיות מתקדמות, דוגמת שימוש במתכות קלות כמו אלומיניום, הפיכת תא המטען האחורי לחלק אינטגרלי של הרכב (בניגוד למקובל אז – הוספת מזוודה/ארגז מבחוץ), שימוש בצירים נסתרים לדלתות (במקום בולטים מחוץ לדלת, כמקובל אז) ואף השימוש במראה בתוך תא הנוסעים, שאפשרה לראות את הנעשה מאחור… לאט לאט התברג מרמון אל בין היצרניות המובילות בארה"ב והוא התחרה באופן קבוע על לב עשירי האומה מול מותגים כמו קדילאק, לינקולן, פקארד ואף דוזנברג.
Marmon Model 34 Speedster (1923)
ב-1927 הבין האווארד מרמון שבכדי לעמוד למעלה על הפודיום של מותגי הרכב, בטופ שבטופ, הוא צריך משהו שונה וחריג. סיפרתי כאן לא פעם על מירוצי החימוש בעולם הרכב שחלק ניכר מהם התרחשו בתוך נבכי המנועים, עם דגש על כמה שיותר הספק, נפח ובוכנות. מרמון היה הראשון לפתח ולייצר אב טיפוס של מנוע לרכב עם לא פחות מ-16 צילינדרים בתצורת V, בנפח כולל של למעלה מ-8.0 ליטרים שייצר 200 כ"ס מאוד מרשימים לתקופה. למרמון היה מנוע 8 צילינדרים בטור בהיצע, והמשימה שהוטלה על מהנדסי החברה היתה לחבר שניים כאלו לכדי מנוע אחד, כאשר הזווית בין שני הטורים היתה 45 מעלות, עם גל ארכובה אחד בחיבור. המתכת שנבחרה היתה אלומיניום, וכך ניתן היה לדחוס פי שניים בוכנות – ונפח – ביחידת האורך שתפס מנוע ה-8 צילינדרים, ובמשקל נמוך יותר. המנוע האימתני אך קל המשקל הושתל במרכב חדש שבתורו היווה סטנדרט חדש בתחום בכל הקשור לקשיחות, משקל קל (יחסית, כמובן) ושימוש חכם בחיבור הסרנים, תיבת ההילוכים, צינור המפלט והמרכב. את היצירה עיצב וולטר דורווין, חבר אישי של מרמון שהיה בנו של בעל חברת עיצוב תעשייתי, עם קווים מאופקים ואלגנטיים שאמורים היו לשדר עוצמה שקטה.
Marmon Sixteen LeBaron Victoria Coupe (1931)
בחינות ראשונות של המכונית שמטו לא מעט לסתות כאשר התברר שהיא מאיצה מהר יותר מדוזנברג J, מכונית העל האמריקאית המוחלטת של התקופה, ושמחירה היה יותר מפי שלוש. הכל היה מוכן למבצע הבזק של כיבוש פסגת עולם הרכב, ואז זה קרה; קדילאק חטפה אל בין שורותיה את אוון נאגר, האיש שהיה אחראי פרויקט פיתוח מנוע ה-V16 אצל מרמון, והצליחה באופן חסר תקדים להשיק את הקדילאק V16 כבר בתחילת 1930 – חודשים ספורים לפני ההשקה המתוכננת של מרמון. אם זה לא הספיק, הגיחה מתחרה נוספת – פירלס (Peerless) – ונתנה הצעה שלא ניתן היה לסרב לה למהנדס נוסף שהיה מעורב בפיתוח המנוע, ג'יימס בוהאנון, בכדי לפתח מנוע V16 משלה. כך יצא שמרמון הפכה ממובילת רעיון מנוע ה-V16 לאחרונה להציגו, וגם זה לאחר קשיים רבים שנבעו מעריקת צמד המהנדסים. ולהגברת התסכול יצויין שהן קדילאק והן פירלס ביססו את מנועי ה-V16 שלהם על טכנולוגיה, ידע וניסיון של מרמון…
Marmon Sixteen LeBaron Convertible Sedan (1931)
למרות הצרות הלא מתוכננות ואיבוד הבכורה הרשמית, השיקה מרמון למרות הכל את ה-Sixteen ב-1931, בעיצומו של משבר כלכלי, כשנה לאחר קדילאק, וכמה חודשים לפני פירלס, שבסופו של דבר לא התקדמה הרבה מעבר להשקת אב הטיפוס. מכונית הפאר האולטימטיבית של מרמון התקבלה בהתלהבות בשוק, עם השתפכות מקיר לקיר על רמת הבנייה וההרכבה, האיכות, העיצוב החיצוני והפנימי והביצועים המעולים – שהיו מהטובים בכלל בעולם הרכב בשעתו, בטח בהשוואה למקובל אצל יצירות הפאר הגדולות והכבדות. אבל המפתיע והמבטיח מכל היה המחיר; מרמון הצליח באופן מפתיע ואף מסתורי להציע את יצירתו האליטיסטית במחיר תחרותי ביותר שעמד על כ-5,400$; לא היה מדובר במשהו שאמריקאי מן השורה יכול היה להתקרב אליו, אבל ביחס למתחרות זה היה כמעט בחינם: כמחצית מחיר הקדילאק V16 וכשליש ממחיר הדוזנברג (אמנם עם מנוע 8 צילינדרים בלבד, אך היא נחשבה לאחת המשובחות בעולם וכאמת מידה). וזה היה קלף חזק ביותר, כפי שקל להבין. אופק נראה היה לרגע שוב אופטימי.
Marmon Sixteen (1932)
אבל גם זה נמשך זמן קצר בלבד. שנתיים לפני השקת ה-Sixteen החליטה הנהלת החברה ללכת על מיזם לא פחות שאפתני – ולבטח הרבה יותר יקר ליישום; המרמון Roosevelt הושקה כמכונית פאר עם מנוע שמונה צילינדרים – אך במחיר שאמור היה לשבור את השוק: פחות מ-1,000$. הון עתק הושקע במפעל מתקדם ויעיל והתוכניות כללו שיווק ומכירות ברחבי העולם כאשר במרמון היו משוכנעים שהרוזוולט תהיה הנוסחה שתציע הכי הרבה מכונית לדולר, מה שככל הנראה היה לא רחוק מהמציאות. בשנה הראשונה נמכרו קרוב ל-25,000 מרמון רוזוולט, וזו היתה התחלה מבטיחה ביותר. אבל אז הגיעה קריסת הבורסה בארה"ב של 1929, והעולם השתנה.
קריסת הבורסה מחקה לא רק את כספם של רבים, היא גם העלימה באחת אינספור יצרניות רכב, כאשר רק החזקות שורדות. ומרמון היתה מבין חסרות הממון והמזל.
מכירות הרוזוולט נעצרו כמעט כליל, והמפעל עבד בתפוקה מזערית, עם המון משכורות מיותרות לשלם, ומעט מכוניות למכור. בליגה העליונה המצב היה גרוע עוד יותר, ובאחת נעצרו מכירות גולת הכותרת בעלת מנוע ה-V16. פחות מ-400 מרמון Sixteen יוצרו במשך כשנתיים ונמכרו בעצלתיים; חלקן נמכרו שלמות על ידי החברה, וחלקן בתצורת שלדה ומנוע, כאשר יצרניות מרכבים מובילות השלימו את החסר – כמקובל בשעתו במכוניות פאר. ב-1933 סגרה החברה את שעריה.
Marmon Sixteen (1932)
כיום שרדו כ-75 יחידות Sixteen בלבד. אבל המעט ששרדו מהוות עדות מוחשית לאיכות, לעוצמה, לביצועים ולסטייל המאופק שמכונית על זו הציעה, ובשל כך היא השתייכה בזכות ולא בחסד אל בין הטובות בעולם. המרמון Sixteen הוגדרה לא פעם כ"שעון השוויצרי מבין המכוניות האמריקאיות" בשל הטכנולוגיה המתקדמת, הבנייה האיכותית וחסרת הפשרות, אך בעיקר הודות למנועה, שהיה יצירת הפאר מכאנית מרשימה. מרמון היתה הראשונה לפתח 'מנוע על' בתצורת V16 – פיתוח שהפך אותה לרגע קצר בהיסטוריית הרכב למובילה עולמית, עד שהתהילה נלקחה ממנה, היא קרסה כיצרניות רכב רבות באותה העת ונשכחה כמעט לגמרי. אז הנה, התזכורת…
עטרה ליושנה בסגנון צרפתי ב-1950 ניצחו לואי וז'אן-לואי רוזייר – אב ובנו – את מרוץ 24 השעות של הלה-מאן בקוקפיט הטלבו-לאגו גראן ספורט T26 שלהם. מאז, למעלה משני עשורים, לא נראתה נציגות צרפתית על פודיום הלה-מאן. עד שמכונית מופלאה מבית יצרנית קטנה ונחושה שהחליטה שהגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה
