מכונית העל האיראנית הראשונה והיחידה …בערך

סיפורנו מתחיל ב-12 במאי 1957, לפני הצהריים, בכניסה לעיירה Guidizzolo בצפון איטליה – חלק ממסלול המרוצים המפורסם מילה מילייה (Mille Miglia – אלף המיילים). אלפונסו דה פורטגו הספרדי מטיס את הפרארי 335 S שלו כאשר לצדו הנווט אדמונד נלסון האנגלי בכבישים המפותלים, הצרים והציבוריים של המסלול המפרך, כאשר במהירות של "מעל ל-250 קמ"ש", כפי ששוער, התפוצץ צמיג קדמי, מסית את המכונית מהמסלול, מעיף אותה לתוך תעלה לצד הדרך ומרסק אותה לרסיסים שהתפזרו על פני מאות מטרים. פורטגו ונלסון נהרגים מיד – יחד עם עשרה צופים שעמדו לצד הדרך, בהם שני ילדים.

התאונה המזעזעת גורמת לממשלת איטליה לאסור על המשך המרוצים בכבישים ציבוריים – ולמזראטי לפרוש ממרוצים בשל כך. עידן חדש עמד בפתח יצרנית מכוניות הספורט המפוארת אותה יסדו חמשת האחים מזראטי ב-1914.

בזמן התאונה היתה מזראטי בבעלות אדולפו אורסי – יליד כפר קטן ליד מודנה שבנה אימפרייה בתחום תעשיית הפלדה וייצור מיכון חקלאי – מנוהלת על ידי בנו עומר. האחרון הבין שעל החברה לשנות מסלול ואת המיקוד וההשקעות בתחום המרוצים החליט להסב לכיוון אחר: ייצור מכוניות קופה ו-GT (מכוניות ספורט מפוארות ומהירות שנועדו לגמוע מרחקים בשיא המהירות והנוחות), תוך פנייה ללקוחות עשירים שלא התעכבו יתר על המידה על סעיף התקציב. המכונית הראשונה שנולדה בעקבות שינוי המדיניות היתה המזראטי 3500GT – מכונית שבדיעבד היתה נקודת מפנה מוצלחת של מזראטי, והפכה את החברה מיצרנית כמה עשרות מכוניות ספורט (מוצלחות מאוד בפני עצמן) ליצרנית של מאות מכוניות בשנה, בייצור סדרתי. חלק מהצלחת ה-3500GT נבע מהעובדה שהמנוע – כמו גם מכלולים נוספים – נולדו עבור המסלול ותוכננו במקור לשרת במכוניות המרוץ המצליחות של היצרנית, וכידוע – המרוצים משביחים את הגזע.

מחלקת השיווק של מזראטי הפיצה את בשורת ה-3500GT בין עשירי העולם, ובאופן יעיל למדי. אחד היעדים היה מוחמד רזה פלאווי, השאה של איראן באותה העת, שהיה ידוע לא רק כאספן רכב אדוק, אלא גם כמבין עניין ובעל טעם משובח ביצירות מוטוריות. השאה נענה להזמנה אישית לבוא ולבקר במזראטי במודנה, איטליה, והוא התקבל בכבוד מלכים – אלא מה? – במשרדי החברה, מובל אחר כבוד ברחבי המפעל. השאה קיבל נסיעת מבחן במזראטי החדשה, כמו גם ב-450S – מכונית מרוץ יפהפייה עתירת ביצועים שעמדה מושבתת לאחר אותה התאונה הנוראית ב-1957 (תמונה בתגובה הראשונה), שהוציאה את מזראטי מהמרוצים. השאה התלהב משתי המכוניות; ב-450S מביצועי העל והיכולות, וב-3500GT מהנוחות, הנסיעה החלקה, איכות ההרכבה והחומרים, האבזור והפאר והמרווח הנדיב. "אני מבקש שתייצרו עבורי 3500GT אבל עם המנוע של ה-450S, כדי לקבל את ה-GT שלי עם ביצועים משופרים, אך מבלי לאבד מהנוחות והסטייל". עוד בטרם הספיקו עומר אורסי וג'וליו אלפיארי, מהנדס החברה, להחליף מבטים, הוא הוסיף: "ברור לי שזה לא פשוט, אבל אני אממן את כל העלויות – פיתוח, התאמות וייצור. רק תדאגו שמזראטי החלומות שלי תגיע אלי הביתה, לאיראן". ה-3500GT צוידה במנוע 6 צילינדרים בטור בנפח 3.5 ליטר שתוכנן במיוחד עבור מרוצי סיבולת, קרי: אמינות על חשבון הספק, למרות ש-290 כ"ס בגרסה הבסיסית לא נחשבו בשעתו לקוטלי קנים. ממש לא. אבל המנוע בה צוידה ה-450S גרמה למנוע ה-3500GT להחוויר: היה זה V8 בנפח 4.9 ליטר שהציע 400 כ"ס בגרסת הבסיס, הרבה יותר מומנט ואורך נשימה ארוך יותר. מוחמד רזה פלאווי לא היה פראייר והוא ידע על מה הוא מדבר… וכך היה.

אנשי ההנדסה, הפיתוח והבחינה במזראטי ביצעו במנוע ה-V8 התאמות קלות בכדי שיתאים לתיבת ההילוכים ה"ארצית" יותר ב-3500GT, הורידו במקצת את ההספק בתהליך (ל-325 כ"ס), ביצעו ליטוש וריענון כללי בכדי שהמנוע יידחק לשלדת המכונית, ביצעו חיזוקים נדרשים ושלחו את השלדה עם המנוע לסדנת Touring בכדי שתעטוף הכל במרכב ראוי. קארלו אנדרלוני, מעצב הבית בסדנה, החליט מתוך כבוד ללקוח לקבל השראה בעיצוב מארכיטקטורה פרסית עתיקה, בעיקר בסבכה הקדמית (ה'גריל') ובעיצוב הפנים. למעשה, למעט מערכות הבלמים, המתלים והסרנים שנותרו מה-3500 GT, נולדה מכונית חדשה עם מכלולים חדשים. המכונית המוכנה עוטרה בסימול 5000GT ונשלחה מיד, כמעט בחשאי, לאיראן.

אנשי מזראטי, שכבר "התגלחו" על זקן השאה בכל הקשור לפיתוח המכונית החדשה, התלהבו מאוד מהתוצאה והחליטו לנסות ולשווק את ה-5000GT כמכונית-העל שלהם, ממוקמת מעל ל-3500GT ולמעשה – ללא מתחרים בשוק באותה העת בכל הקשור לביצועים …ומחיר. תג המחיר היה כפול משל ה-3500GT, שגם היא לא בדיוק היתה בחינם, ועמד על 17,000$. סכום עתק באותם הימים; לשם ההשוואה: הפרארי היקרה ביותר דאז, ה-250 GT LWB California Spider, נמכרה עבור פחות מ-15,000$. עם מהירות מרבית של יותר מ-270 קמ"ש ויכולת האצה ממצב עמידה ל-100 קמ"ש תוך פחות מ-6 שניות, הפכה המזראטי החדשה למכונית הביצועים האולטימטיבית, ללא מתחרות, והמרשים מכל: תוך מתן נוחות מרבית, נסיעה נעימה ופאר והדר לנוסעיה.

מכונית שנייה יוצרה, והספיקה להיות מוצגת בתערוכת הרכב הבי"ל של טורינו ב-1959, מעוררת סנסציה וגונבת את ההצגה בקלות, ונרכשה מיד על ידי בזיל ריד הדרום אפריקאי, מיליונר שהיה בין היתר בעליו של מסלול המרוצים Kyalami המפורסם במידרנד, דרום אפריקה. ב-1960 קיבלה ה-5000GT תיבת הילוכים משופרת ומערכת הזרקת דלק ועוד כמה שינויים קלים במנוע שהעלו את ההספק ל-340 כ"ס, והוצגה שוב בטורינו באותה השנה כדגם "סדרתי" של מזראטי. למעשה – דגם העל של החברה. בסה"כ יוצרו 34 מכוניות מזראטי 5000GT, על ידי לא פחות משמונה סדנאות עיצוב שונות – תמיד לפי בקשת הלקוח, שבדומה ליצירות האומנות הנוסעות מימים עברו, רכש את השלדה והמנוע ובחר מי יעצב עבורו את המרכב.

ה-5000 GT היתה אחת היצירות המרשימות שמזראטי ייצרה, והיא היתה האחראית לבניית שמה של היצרנית האיטלקייה הקטנה מכאן והלאה כשם נרדף וכמומחית במכוניות GT, יצירות מכאניות ששילבו תמיד סטייל, נוחות ופאר – יחד עם ביצועים שהצליחו להשאיר עשן לרוב מכוניות הספורט באותם הימים.

והשאה האיראני? הוא זכאי בהחלט לתואר "אבי ה-5000GT" שכן הוא דייק במפרט אותו ביקש עבור מכוניתו, הנחה את הצוות של מזראטי בכל הפרטים ואף מימן את הפיתוח והייצור הראשוני. למעשה בלעדיו סביר להניח שמזראטי לא היתה נכנסת מיוזמתה להרפתקה כזו. כבוד!