מחלקי חילוף לאקזוטיקה מוטורית

Società Italiana Applicazioni Tecniche Auto-Aviatorie; סיפורו של משפר המכוניות שהפך ליצרן אקזוטיקה נשכחת ו'על הדרך' גרם להקמת מותג אופנועים נחשק

תעשיית שיפורי הרכב הגיעה לשיא בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת. לא מעט יצרניות הציעו אינספור שיפורים – החל בתוספות קוסמטיות ועד לגרסאות מוכנות "מהמפעל" – של מכוניות חזקות ומהירות יותר, המבוססות על מכוניות סדרתיות. בגדר "כך צריך היה לייצר אותן מלכתחילה"… בהקשר לפיאט, רובנו יקשרו למותג את Abarth האיטלקייה כמשפרת דגמי פיאט במשך שנים רבות, כולל גרסאות שכונו Abarth. עד היום, גם בהיצע פיאט העדכני, נמצא גרסאות "חמות", חזקות ומהירות של הפיאט 500 המודרנית המכונות Abarth.

אבל, היה יצרן שיפורים וותיק הרבה יותר שהתחבר לפיאט, ובמידה רבה הוא היה חלוץ בתחומו ופורץ דרך עבור רבים אחרים שבאו בעקבותיו. יתרה מכך; אותו היצרן אמנם החל דרכו כיצרן חלפים, אך עם הזמן הפך מתחרה מן המניין מול מיטב האקזוטיקה המוטורית באיטליה, ובעולם כולו. הנה סיפורו המתומצת של ג'ורג'יו אמברוסיני (Giorgio Ambrosini), המוכר יותר בשל מכוניותיו שהרעידו לבבות ומסלולים תחת השם Siata.

אמברונסיני החל דרכו בעיר הולדתו – טורינו – בייצור מכונית כבר ב-1914, וזו היתה יצירה מכובדת ואיכותית שהוצעה תחת השם Vittoria, אך רק מכוניות בודדות יוצרו במשך שנתיים, בעיקר בגלל תחרות עזה ועלויות ייצור אסטרונומיות. ב-1926 הקים חברה חדשה שהתמחתה בייצור חלפים ומכלולים משופרים למטוסים ולמכוניות בשם Società Italiana Applicazioni Tecniche Auto-Aviatorie, או בקיצור – Siata. אחד הרעיונות שעמדו בבסיס העסק שלו היה שימוש בחלקים שרכש לבניית המנוע אותו ייצר, מיצרניות שונות. הוא מהראשונים להבין שיש בתחום החלפים פוטנציאל גדול; צריך רק "לסדר" אותו קצת. כך החליט להתמקד בלקוחות פיאט – יצרנית המכוניות הגדולה באיטליה, שהציעה אינספור דגמים שרובם חלקו מכלולים משותפים, בכלל זה המנועים. היכולת של בעל פיאט 508 Balilla או 514 בסיסיות, לדוגמא, להוציא בעלות נמוכה יחסית עוד ביצועים ומהירות ממכוניתו התיישבה היטב עם האופי האיטלקי הטמפרמנטי, והעסקים פרחו.

ערב מלחה"ע מצאה עצמה החברה – עכשיו כבר תחת ניהולו של רנאטו, הבן – בעיצומו של הליך פיתוח מנוע חד בוכנתי זעיר (48 סמ"ק) שכונה Cucciolo שיועד להתקנה על אופניים ובכך לאפשר נסיעות ארוכות ומהירות על כלי הרכב הזולים והנפוצים הללו בעלות פחותה משמעותית מאופנוע. סוג של אב קדמון ל'טוסטוס'. המלחמה עצרה הכל וכברוב החברות התעשייתיות באיטליה הוסב כל הייצור ב-Siata לטובת הצבא. מיד לאחר המלחמה חודש שיווק וייצור ה-Cucciolo והוא הפך ללהיט. במהרה נתקלה החברה בבעיה שכן הביקוש עלה על יכולות הייצור. ב-1950 פנה רנאטו אמברונסיני אל יצרנית הרכיבים האלקטרומגנטיים מבולוניה SSR Ducati (שגם היא הוקמה ב-1926, על ידי אנטוניו דוקאטי ושלושת בניו, אדריאנו, מרסלו וברונו) בהצעה לייצר ולשווק את המנוע שלו. בדוקאטי התלהבו ומהר מאוד עטפו את המנוע הזעיר באופניים שנרכשו מקבלן משנה ובכך נולד הרכב הדו-גלגלי הממונע הראשון של החברה שכונה תחילה Cucciolo ותוך זמן קצר הוחלף השם ל-55M. בעקבות ההצלחה ביצעה יצרנית המכלולים האלקטרוניים תפנית חדה וב-1952 הציגה את האופנוע הראשון פרי פיתוח: ה-65TS, ומותג האופנועים המפורסם יצא אל דרכו, הופך עם השנים את Ducati לאחת מיצרניות האופנועים הנחשקים בעולם.

נחזור ל-Siata; במקביל לסאגת המנוע הזעיר חזרה החברה לייצר מכלולים להעלאת הביצועים עבור מכוניות פיאט ולאחר עדכון מקור שמה ל-Societa Italiana Auto Trasfarmazioni Accessori (שקיצורו נותר עדיין Siata) עלתה מדרגה והחלה להציע מכוניות שלמות. בין 1948-52 הוצעה ה- Amica – גרסת קבריולט של הפיאט טופולינו עם מנוע מחוזק, ובין 1950-1958 שיווקה החברה את ה-Daina, אותו הרעיון אך על בסיס הפיאט 1400. החברה מכרה כל מכונית שהצליחה לייצר. בתחילת שנות ה-50' פיתח המהנדס דאנטה ג'יאקוזה את מנוע ה-2.0 ליטר בתצורת V8 המפורסם עבור פיאט (פרויקט Tipo 104) מתוך כוונת האחרונה להיכנס אל תחום היוקרה והספורט התובעני יותר. הפיאט 8V (לא כונתה V8 כי עקב אי הבנה משעשעת היו בטוחים בפיאט כי השם "V8" שייך לפורד, אבל זה סיפור נפרד…) הוצגה בז'נבה ב-1952 ויוצרה רק 114 פעמים, עד 1954. למרות הכישלון המסחרי והירידה של פיאט מהרעיון לייצר מכוניות V8 היתה מכונית זו נקודת מפנה דווקא עבור Siata; אנשי פיאט זכרו לחברה הקטנה את עזרתה וכישוריה בהכנת אי-אלו מכוניות מרוץ של פיאט לפני המלחמה, וגם הפעם השתמשו בידע ובכישרון של אנשיה בבניית ה-8V כאשר השתמשו בלא מעט רכיבים וחלקים מתוצרתה ובעיקר – בכדי לתכנן ולייצר את שלדתה המהפכנית והקשיחה (מסבך צינורות). ב-Siata ניצלו את היחסים החמים עם פיאט וקיבלו את רשותה לרכוש את שלדות ומנועי ה-8V בכדי לייצר מכונית משלהם.

עוד בטרם חשיפת הפיאט 8V נרכשו אי-אלו שלדות ומנועים מפיאט וכבר ב-1953 הוצגה ה-Siata 208S, מכונית ספורט שהפחידה את כל השחקניות בתחום, בראשן פרארי, אסטון מרטין, מזראטי ויגואר. לפתע הפכה היצרנית הזעירה מטורינו למושכת המבטים ולא פחות מכך – לסטנדרט עיצובי על-פיו היה על כולן להתיישר מעתה. ולא בכדי; ג'ובאני מיצ'לוטי, אחד ממעצבי מכוניות הספורט המשפיעים אי פעם, קיבל את מלאכת העיצוב, ובדיעבד מסתבר שזה הקדים את זמנו כאשר שימש השראה לדור הבא של מכוניות הספורט המובילות והמפורסמות בשנים הבאות, בכלל זה מתוצרת כל האקזוטיקה האיטלקית, לא מעט יצרניות בריטיות ואף של ה-AC Cobra האמריקאית האגדית. הן גרסאות הקופה והן גרסאות הרודסטר כללו גוף אלומיניום, מנוע שחוזק לכדי 140 כ"ס ומשקל כולל של כ-1,100 וכ-1,000 ק"ג, בהתאמה. עם מהירות מרבית של 200 קמ"ש ויותר היא גם היתה אחת המהירות בשוק. את מלאכת בניית מרכבי האלומיניום קיבלה סדנת Carrozzeria Motto הוותיקה מטורינו, מומחית בעבודה עם אלומיניום שייצרה מכוניות עבור יצרניות משני צידי האוקיינוס. העיצוב הייחודי משך גם יבואני מכוניות אקזוטיות מארה"ב וההזמנות לספורטיבית הקומפקטית (3.9 מ' אורך, 1.5 מ' רוחב ו-1.15 מ' גובה בלבד) החלו לזרום. הייצור הועבר ל"מלוא הקיטור", עד כמה שעבודת יד מוקפדת של המרכב אפשרה, ולמרות תג מחיר שהיה קרוב לאלו של מכוניות פרארי ואסטון מרטין היקרות ביותר, ההזמנות זרמו. רכישת 208S על ידי השחקן ונהג המרוצים סטיב מקווין רק העצימה את הפרסום. מגזיני רכב שבחנו את ה-208S הגדירו אותה כ"בעלת התנהגות הכביש הטובה בשוק", הרבה הודות לארבעת המתלים הנפרדים שלה – תכנון סופר-מתקדם לשעתו, והניצחון של אחת מהן את הקטגוריה שלה במרוץ 24 השעות של לה-מאן ב-1953 לא ממש הזיק. אבל, לאחר 51 מכוניות בלבד שנמכרו (35 רודסטר ו-16 קופה עם גג קשיח) החגיגה נעצרה; פיאט חדלה מייצור ה-8V ב-1954 ובאחת הופסקה אספקת המנועים ל-Siata.

לאחר הצונאמי קצר-המועד עם ה-208S שהופסק באיבו חזרו ב-Siata אל קרקע המציאות עם תכנון וייצור מגוון מכוניות פשוטות יותר ויומרניות פחות על בסיס מכלולי פיאט. היצירות העדכניות היו לא פחות מרשימות ביחס למקור (התבססות על דגמים עממיים-ולא-הכי-מרגשים כמו פיאט 850, פיאט 1100, 1,400, 1500 וכיו"ב), ומכוניות כמו ה-Siata Daina (מבוססת על הפיאט 1400 המשפחתית) וה-Siata 300BC Barchetta Sport Spider (על בסיס פיאט 1100) היו מהיפות בשוק בזמנן.

מלאכת הייצור הקפדנית והאיטית הגבילה מאוד את המכירות ומכל מכונית – והיו לא מעט בהיצע – יוצרו בודדות עד כמה עשרות, במקרה הטוב. המחיר הגבוה לא ממש תרם לתפוצה ועבור רבים נותרו מכוניות Siata כחלום לא ממומש, למרות הרעיון החכם לכאורה מאחורי ההתבססות על מכלולים המוניים וזולים. החברה פשוט לא יכלה לעמוד בקצב המכירות, להשקיע את שנדרש לשיווק יעיל ולפתח רשת סוכנים גדולה כמו מתחרותיה הרבות.

במקביל לייצור ומכירת חלקים ומכלולים משופרים עבור דגמי פיאט למיניהם, מה שנותר הלחם והחמאה של החברה, נעשה ב-1968 ניסיון אחרון ונואש להציע מכונית מקורית שתיוצר בכמויות גדולות – ה-Spring. הרודסטר שעוצבה כמכונית רטרו התבססה על פיאט 850, כללה שמשה קדמית מתקפלת ודלתות נשלפות ותג מחיר תחרותי.

ה-Spring תוכננה ועוצבה על-פי סקר מקיף שכלל אלפי צעירים איטלקיים ואמורה היתה לקלוע לטעם רבים. הוצאות הפיתוח העצומות, בכלל זה הקמת פס ייצור ייעודי הביאו את Siata לפשיטת רגל ב-1970. חברה בשם Orsa רכשה את הזכויות ואת פס הייצור של ה-Spring וייצרה אותה עד 1973 במספרים קטנים, עד שגם היא פשטה רגל בשל השלכות משבר הדלק של 1973, שהביאו לצניחה של רכישת מכוניות ספורט ופנאי באיטליה.

וכך, בקול ענות חלושה, התפוגגה יצרנית רכב ייחודית שהשפיעה על לא מעט יצרניות ודגמים הרבה מעבר לגודלה האמיתי וכוחה בשוק. כיום מכוניות Siata, בפרט גרסאות ה-208S, נחשבות כפריטי אספנות נחשקים ויקרים ביותר, עם מחירים שנעים לא פעם – תלוי בגרסה ובדגם – בין מיליון לשני מיליון דולר. אז תזכרו את השם Siata, שרבים כיום ממצבים אותו עם אותו הכבוד לצד מותגי-על אקזוטיים שהצליחו לשרוד והישאר בתודעה.