מהפיכת ה'גריל'

לרוב לא מתקבלת התערבות אנשי ההנהלה ביצירת מכונית בהבנה, סבלנות או חיבה, אבל פה ושם לאורך היסטוריית תעשיית הרכב היו חריגים. אחד הבולטים שבהם היה לידו אנטוני 'לי' אייקוקה (Lee Iacocca), מהמוצלחים והמשפיעים בעולם הרכב האמריקאי ובכלל. יליד פנסילבניה (1924) ממוצא איטלקי זה היה בין היתר נשיא פורד ויו"ר קרייזלר, ועל שמו רשומות הצלחות היסטריות כמו הפורד מוסטנג, אי-אלו דגמי פורד ומרקיורי נוספים, המיניוואן של קרייזלר ועוד. אחת ההצלחות המבריקות והמעניינות של אייקוקה, גם אם פחות מוכרת, היא הלינקולן סימן 3 (Mark 3). ולא מדובר בעוד גרסה בשושלת יאכטות שיוט אמריקאיות ממוצעת. הלינקולן Mark 3 שינתה את מאזן הכוחות בין שתי היריבות הנצחיות פורד ו-GM. היא תוצר של חשיבה מקורית, הברקה ניהולית, יצר נקמה ואמוציות שכולם הובילו לשורה תחתונה של הצלחה שקשה להפריז בחשיבותה. הנה עיקרי העלילה, בקצרה;

סתיו 1965 מצא את לי אייקוקה כסגן נשיא פורד, אחראי על המכוניות הפרטיות והטנדרים בקונצרן ועם כאב ראש כרוני משתי סיבות; הפורד ת'אנדרבירד שהושקה בקול תרועה רמה רק שנה קודם לכן החלה לצלול במכירות, וחטיבת לינקולן – חטיבת היוקרה שנרכשה עוד ב-1922 ולמעשה מעולם לא היתה רווחית באמת – המשיכה לרשום הפסדים. ואלו כאבו במיוחד אל נוכח ההצלחה הרציפה של המתחרה המרה לבית הג'נרל – קדילאק.

ב-1961 עיצב אלווד אנג'ל את הדור הרביעי של הלינקולן קונטיננטל שהפכה לאייקון של ממש בעולם הרכב האמריקאי – יותר תדמיתית מכלכלית. סדר השמות בלינקולן היה מסובך באותן השנים, ואציין רק שהקונטיננטל של 1961 החליפה את הקונטיננטל מארק 2 שיוצרה רק במשך שנתיים (1956-57) כמכונית פאר יקרה מאוד, אבל המכירות האיטיות יחד עם ביטול חטיבת Continental של לינקולן (היוקרתית עוד יותר) הובילו לכינוי המחליפה 'קונטיננטל' בלבד, ללא ציון מספר המודל. לאחר ארבע שנים ההתלהבות כבר פחתה והמכירות עוד יותר, וברור שהקונטיננטל הגיעה אל סוף ימיה. הירידה במכירות הפורד ת'אנדרבירד היקרה, שאמורה היתה להכניס הרבה כסף למכונית, יחד עם המשך דשדוש לינקולן היו אבן ריחיים על צוואר פורד, והבעלבתים רצו ניעור ופתרון. אייקוקה "זכה" בשתי ציפורים צולעות בחבילה אחת…

המתחרה המרה של לינקולן היתה כאמור קדילאק, בפרט האלדוראדו – קופה וקונברטיבל ענקית ויוקרתית, אך גם אחיותיה לפלטפורמה ולקונצרן – אולדסמוביל טורנדו וביואיק ריוויירה – שהיו בעצם אותה הגברת בשינוי קל של האדרת. הרעיון של מתקפת מכוניות "יוקרה אישיות", כפי שכונו קופה ענקיות אלו בשעתו, על אותו הבסיס היה מבריק, שכן הוא אפשר ל-GM למקסם ניצול המכלולים המשותפים, פסיי הייצור ופלטפורמות של מכוניות עממיות וזולות יותר בכדי להציע מוצר דומה למגוון רחב יותר של לקוחות בכמה רמות אבזור ומחיר. הכסף לא הפסיק להיכנס לקופת הג'נרל, מה שכמובן לא הוסיף בריאות לפורד.

פס הייצור של הפורד ת'אנדרבירד בוויקסום, מישיגן, היה משוכלל, גדול, יקר לתפעול ובתמורה הוא הניב מעט רווחים. אייקוקה הגיע לרעיון מקורי שלא רק ימקסם את ניצולת המפעל הצולע, אלא גם יכניס לאויבת המרה קדילאק בעיטה במקום הרגיש, ובסופו של הליך – יהפוך את המספרים האדומים הן של הת'אנדרבירד והן של לינקולן לשחורים.

הדגם הבא יצוין שוב במספר – סימן, בתרגום מדויק יותר – בניסיון לבדל שוב את חטיבת היוקרה וביתר שאת מיתר המוצרים שיצאו את קונצרן פורד. צוות המעצבים של לינקולן כבר היה בשלבי סיום של עיצוב ה'מארק' הבאה, מחליפת הקונטיננטל הוותיקה, כאשר אייקוקה קרא אליו את צוות המהנדסים, המעצבים ואנשי השיווק של החברה. "שימו סבכה קדמית ('גריל') של רולס רויס על הת'אנדרבירד" הורה לצוות ההמום. הוא לקח טוש וניגש אל הלוח בחדר הישיבות, משרבט את צורת הת'אנדרבירד בקווים כלליים, הוסיף מלפנים 'גריל' דומה לגריל המפורסם של פאר היצירה הבריטית, הוסיף בליטה עגולה בבגאז' (ראו תמונה בתגובה הראשונה), שתדמה מקום לגלגל הרזרבי כמקובל במכוניות יוקרה – כולל לינקולן – משנות ה-30', ואיחל לכולם בהצלחה. "תביאו לי אב-טיפוס מחימר תוך שבוע". הצוות שנאלם דום מהמבוכה התעשת מהר, וניגש לעבודה.

איך שלא סובבו את זה, יצא שה'גריל' הלא מקורי בעליל יעלה כ-5% מעלות המכונית, שזה די מופרך. אייקוקה לא נבהל ואישר את המשך העבודה. בדיעבד התברר שה'גריל' שהותקן בלינקולן מארק 3 – השם המיועד – היה היקר אי-פעם להיות מותקן על מכונית סדרתית באמריקה… אבל זה השתלם. המעצבים עבדו עם המהנדסים על בסיס פלטפורמת הפורד ת'אנדרבירד במטרה לאפשר ייצור שתי המכוניות – התא'נדרבירד המעודכנת והלינקולן המיועדת – על אותו פס ייצור. כך תתייעל העבודה הודות לניצול אותן המכונות ואותם העובדים באופן המיטבי, ועלות ייצור המוצר הסופי יוזל משמעותית. לאחר ששתי המכוניות החדשות סיימו את הליך הפיתוח ונבנו מודלים מחימר, הם הוצגו בפני הנהלת פורד שלא הצליחה להבחין כי מדובר למעשה באותה הפלטפורמה. הנרי פורד השני, בעל הבית, ראה את הלינקולן מארק 3 ואמר: "עם מכונית כזו אני רוצה לנסוע הביתה". לא היה צריך יותר מזה.

באפריל 1968 הוצגה הלינקולן קונטיננטל מארק 3 בפני הציבור והתקשורת, והעיתונות פצחה במסע של לגלול וקטילה, קולטת כמובן את החיקוי הבוטה בחזית ומתקשה להתמודד עם העיצוב החריג – סוג של 'רטרו' שהקדים את זמנו. אבל הציבור חשב אחרת והתלהב מהרגע הראשון; אמירתו של אייקוקה עם ההשקה, כי "המבקרים לא יאהבו – אבל הלקוחות ישלמו" התגשמה במלואה.

המארק 3 היתה שונה לא רק בעיצובה, אלה גם בתפיסתה; ממדיה היו "קומפקטיים" ביחס לקדילאק ואחיותיה בשל התבססותה על הפורד ת'אנדרבירד ה"קטנה" יותר, אך רק במעט – עדיין גדולה מספיק להיות יאכטת יבשה אמריקאית מדושנת, עם אורך כולל של 5.5 מטרים (לעומת 5.6 מ' לאלדוראדו) ומשקל עצמי של כ-2.2 טון (כמו האלדוראדו). ומתחת לחופה העצומה מלפנים שכן מנוע V8 חדש וחזק בנפח 7.5 ליטר, שלא יחסר (7.7 ליטר באלדוראדו…). אבל, למרות שבאותה העת המכוניות נמדדו לפי המטראז' והמנועים לפי האינצ' המעוקב, הלינקולן ה"קומפקטית" יותר הציעה התנהגות כביש טובה יותר (שוב, הכל יחסי…) וביצועים עדיפים, והציבור התלהב.

פורד ייצרו את הת'אנדרבירד והמארק 3 על אותו פס הייצור, כאשר בשלב מסוים הוא התפצל לכל אחת מהמכוניות. הפורד נמכרה החל ב-4,800$ והלינקולן החל ב-6,800$ (יותר מהאלדוראדו, שעלתה החל ב-6,600$), ושתיהן רווחיות מאוד בעיקר בגלל הורדת עלויות הייצור באופן דרסטי, בפרט הלינקולן. המלחמה שעברה אל אולמות התצוגה החלה שינוי שגם האופטימיים ביותר בהנהלת פורד לא קיוו לה; אם בכל 1967 נמכרו כ-11,000 לינקולן קונטיננטל קופה (המכונית שקדמה למארק 3) לעומת כ-25,000 קדילאק אלדורדו,  בשליש האחרון של 1968, מאז הוחל במכירתה, נמכרו 7,770 לינקולן קונטיננטל מארק 3 החדשה, בהשוואה לקצת יותר מ-24,500 קדילאק אלדוראדו בכל אותה השנה. ב-69' כבר נוצר שוויון, עם כ-23,000 מכוניות מכל דגם, ולראשונה הפכה לינקולן מארק 3 לשוות-מכירות ביחס לאלדורדו. ב-1972 הוצגה הלינקולן מארק 4 – על אותו העיקרון העיצובי, ואף ביתר שאת, והמערכה הוכרעה: לינקולן עקפה את קדילאק (כמעט 49,000 לעומת 40,000) ומאז הפער הלך וגדל. ב-1977, עם השקת המארק 5 – שוב, עם אותו ה'גריל' ש"הושאל" מרולס-רויס, היחס כבר התקרב ל-1:2 לטובת לינקולן.

ההימור של אייקוקה התברר כמוצלח, ולא סתם. העיצוב ה'גריל' החריג של המארק 3 הפך מאז לסימן ההיכר של לינקולן, בכלל – לא רק של דגמי הקופה. אייקוקה הצליח בהינף קולמוס – ועוד קצת שיפורים טכנולוגיים ומנהלתיים – להפוך מפעל של מכונית כושלת לפס ייצור שהוציא – ובעלות פחותה – שתי מכוניות מצליחות, בפרט את הלינקולן שלאחר שנות דור הכתה את המתחרה המרה שוק על ירך.

לינקולן מארק 3 לא היתה עוד יאכטת-כביש בשושלת ארוכה, אלא אבן דרך בתעשייה. היא לא רק היוותה את הבסיס לדורות הבאים של לינקולן, אלא היתה זו שהחלה את השינוי ומהלך הניצחון של לינקולן על קדילאק. וזה משהו שבתעשייה האמריקאית רוויית האמוציות שווה למדליית זהב…