לעיתים נטישת מסורת מולידה כישלון יפהפה

מורגן הבריטית (Morgan) היא מיצרניות הרכב המיוחדות בעולם, ומכמה סיבות; החברה הוותיקה החלה את דרכה ב-1910 כיצרנית מכוניות ספורט עם 3 גלגלים – שניים קדמיים להיגוי ואחד מאחור, להנעה. ב-1935 החלה לייצר מכוניות קונבנציונליות, עם 4 גלגלים, כאשר לאחר המלחמה, ב-1953 הפסיקה עם ייצור משולשי הגלגלים והתמקדה רק במכוניות 4-גלגליות, ספורטיביות ועם גג נפתח, על-פי רוב.

מורגן מייצרת מכוניות בשיטות שמרניות, בלשון המעטה, עם חלקים רבים מעץ אלון ובעיצוב שלא השתנה מהותית כמעט 90 שנה, עד היום (ראו דוגמית עדכנית בתגובה הראשונה). הייצור נעשה בעבודת יד מוקפדת על ידי נגרים ונפחים אומנים, שרקעו את חלקי הפח שהולבשו על השלדה מקורות העץ, ולמרות זמן המתנה שיכול לעבור את השנתיים מרגע ההזמנה עד לקבלת הרכב, רשימת ההזמנות מלאה תדיר. למרות שיטת הבנייה המיושנת אם לא עתיקה, ואולי בגללה, לא נס ליחו של המותג והוא הצליח לאורך רוב שנותיו מבחינה כלכלית, למרות ייצור מוגבל של מכוניות.

עד 2003 נוהלה החברה על ידי אותה המשפחה, ואז, עם מותו של בן המייסד פיטר מורגן עבר הניהול למנהל שכיר. ב-2019, לאחר שלזמן מה נוהלה החברה על ידי צ'ארלס מורגן, נכד המייסד, נמכרו רוב המניות לחברת השקעות איטלקייה המחזיקה בה עד היום.

בתחילת שנות ה-60, לאחר מותו ב-1959 של מייסד החברה הנרי מורגן, ולאחר עשרות שנות ייצור כמעט ללא שינוי של מכוניות שכבר אז נראו כמיושנות, פקפק לרגע פיטר מורגן, יורש העסק, בקונספט ובגישה המסורתית על פיהם ניהל אביו את החברה, והחליט לנסות ולשנות כיוון, לדלג מן העבר והנוסטלגיה אל זמנים מודרניים יותר ולהציע מכונית מתקדמת ותחרותית. מכונית ספורט, כמובן. מורגן עוד לא ידע אז שככל שתחלופנה השנים תהפוכנה המכוניות שלו לנוסטלגיות ומבוקשות יותר ויותר, קטגוריה בפני עצמן ולפיכך – ללא תחרות של ממש, אך באותה העת הוא ראה חברה עם מוצר מיושן, אותו מייצרים מעט עובדים מיומנים ומסורים שכללו מקצועות שאפיינו הרבה יותר יצרניות כרכרות מאשר יצרניות מכוניות מודרניות.

מורגן החליט שאם כבר – אז כבר, והוא יראה לכל המתחרות שגם לנגרים שלו יש יכולות להציע מכוניות ספורט מתקדמות ועתירות ביצועים.

חרשי המתכת ואומני העיצוב, הריקוע והנגרים המוכשרים במורגן איחדו כוחות והחלו לעבוד על מכונית הספורט המתקדמת והמהירה, תחת ניצוחו של פיטר מורגן, בעל הבית.

על שלדת קורות וצינורות פלדה קשיחה של המורגן Plus 4 הוותיקה הולבש מרכב פיברגלס אווירודינמי קליל עם שני מושבים וגג קשיח בצורת בועה מוגבהת בפרופורציות חריגות, וזאת בשל גובהו של מורגן – 1.93 מ' – ורצונו להתאים אל תוך הקופה שעמד להציע. כמנוע נבחר מנוע טריומף 4-צילינדרי בנפח 2.1 ליטר שהודות להתקנת צמד מאיידים משופרים מתוצרת Stromberg ונגיעות נוספות ייצר 110 כ"ס במקום ה-100 המקוריים. המנוע שודך אל תיבת הילוכים – של טריומף אף היא – שהעבירה את הכוח אל הגלגלים האחוריים. המשקל הקליל – 816 ק"ג בלבד – יחד עם העיצוב האווירודינמי המוצלח אפשרו מהירות מרבית של 185 קמ"ש. אלו היו ביצועים שאפשר היה להתגאות בהם באותה העת, וטובים מרוב מכוניות הספורט הבריטיות המקבילות ד'אז, בתוכן הטריומף TR4A המצליחה וקובעת הסטנדרט באי הבריטי. על בידוד בפני רעשים, שטיחים או כל אביזר פינוק אחר וויתרו במורגן, במטרה לשמור על המשקל הנמוך.

עוד לפני ההשקה הרשמית בתערוכת הרכב הבי"ל הבריטית בלונדון 1963 התייצבו כריס לורנס וריצ'ארד שפארד-ברון על קו הזינוק למרוץ 24 השעות של לה מאנס בצרפת, כאשר לאחר 24 שעות ו-3618 ק"מ במהירות ממוצעת (!) של יותר מ-155 קמ"ש ניצחו בקלילות ובפער עצום את הקטגוריה שלהם (שני ליטר). בהחלט כרטיס כניסה מרשים אל פסגת מכוניות הספורט בעולם. ועוד בניסיון הראשון…

בסה"כ יוצרו 26 מורגן Plus 4 Plus במשך 6 שנים, כמקובל אצל מורגן – בעבודת יד יקרה ואיטית ביותר. הלקוחות, שהתרגלו לקלאסיקות עם שלדות העץ והעיצוב המוכר לא התלהבו מהיצירה המודרנית החדשה, והעדיפו את המקור, ולקוחות חדשים לא התלהבו מזמני ההמתנה הלא הגיוניים (שנה עד שנתיים) מרגע ההזמנה עד שאחרון הפועלים סיים את חלקו בבניית היצירה והרכב אושר למסירה. גם המחיר הגבוה לא עזר, ובמורגן החליטו לרדת מכל הסיפור באופן סופי ב-1969, השנה בה יוצרה ה- Plus 4 Plusהאחרונה.

לאחר כישלון הניסיון של מורגן לייצר מכונית אחרת, מודרנית ומתקדמת יותר, התבצר פיטר מורגן בחפירות השמרנות והמסורת המותג שאביו הקים, ובדיעבד ההימור הצליח ומורגן הפכה, כאמור, ליצרנית הרכב הייחודית וללא המתחרים כפי שהיתה, כאשר הלקוחות המשיכו לקבל באהבה את זמני הייצור הארוכים שנבעו משיטות העבודה העתיקות.

המורגן Plus 4 Plus תיזכר אמנם כאפיזודה חולפת בעולם הרכב, אבל כאבן דרך שזעזעה את אמות הסיפים אצל יצרנית הרכב השמרנית ביותר בעולם, והיא עשתה זאת בשיא הסטייל והחן, עם צל"ש מרשים על החזה בדמות ניצחון הירואי במרוץ הנחשב ביותר באותה העת. מסתבר שגם כישלון יכול להיות יפהפה ומרגש.