לינקולן: מלהיות עוד מכונית טובה אל הפסגה

השם לינקולן (Lincoln) מוכר מאז 1917 כשמה של יצרנית מכוניות יוקרה בארה"ב, מקבילה ומתחרה בקדילאק; הראשונה היא חטיבה בקונצרן פורד, השנייה ב-GM. בעשורים הראשונים לקיומה התחרתה לינקולן (וגם קדילאק, שנוסדה כבר ב-1902) ביצרניות רכבי יוקרה רבות נוספות שפעלו אז בצפון אמריקה, אבל לאחר מלחה"ע ה-2 הלך ופחת מספרן עד שבשלב מסוים נותרו שתי היצרניות כשורדות ומתחרות יחידות על לב עשירי אמריקה, עד היום. מי טובה ונחשבת יותר הוא בגדר דיון אקדמי אם לא פילוסופי, וניתן לסכמו בתיקו, פחות או יותר, כשההכרעה נתונה לטעמו האישי של כל רוכש. איך נולד מותג רכב הוא לרוב סיפר מעניין; במקרה של לינקולן מדובר בסיפור מפותל ומפתיע למדי ולרובנו כלל לא מוכר. הנה הוא בקצרה:

אם נתעלם מאפיזודה ראשונית ויחידה שהתרחשה בשמי לוב, אי שם במסגרת המלחמה בין איטליה ותורכיה ב-1911, הרי שמלחמת העולם הראשונה היתה הראשונה שהתנהלה גם באוויר, עם כלי טיס שהחלו אותה ברמה אחת, וסיימו אותה ברמה אחרת לגמרי – סוחפים אתם את כל התחום בצעד ענק לפנים והופכים את התעופה לאמצעי תחבורה חדש ויעיל, שהפך במהרה למובן מאליו. מה שהחל עם ספינות האוויר הגרמניות – ה'צפלינים' – המשיך עם מטוסים דו-כנפיים ראשונים מבית וויקרס הבריטית ונגמר עם מטוסי קרב מהירים ומתקדמים בהרבה מתוצרת איטלקית, גרמנית, צרפתית, אמריקאית ועוד. בתוך תנופת פיתוח כלי הטיס נכלל גם פרק מפואר בפיתוח מנועים; אם בכדי להניע את הכרכרות הראשונות על הקרקע הספיקו מנועים צנועים, פרימיטבים וחלשים, הרי שבכדי להטיס מכונה באוויר נדרש משהו הרבה יותר חזק, מתקדם וקל, והתחרות תוך כדי הקרבות היתה מטורפת. זאת ועוד: סביר להניח שתחום מנועי הבעירה הפנימית קיבל את התנופה הגדולה ביותר באבולוציה שלו בימי מלחה"ע ה-1, בעיקר הודות למטוסים שנלחמו זה בזה בשמים.

התרומה האמריקאית לפרק הלוחמה האווירית של המלחמה ההיא הגיעה מאוחר יחסית, אך היתה משמעותית בהחלט; חברת Dayton-Wright מאוהיו ייצרה עבור הצבא האמריקאי מטוסי קרב תחת רישיון בריטי, מדגם DH-4 של De Haviland, ואליה הצטרפו תוך זמן קצר שתי חברות נוספות – Fisher Body Corporation מדטרויט ו- Standard Aircraft מניו-ג'רסי, במטרה לעמוד בקצב הזמנות הגובר של הצבא. יחד עם המטוסים נדרשו גם מנועים מתאימים, וכמובן שגם אלו היו צריכים להיבנות בארה"ב.

ג'סי וינסנט, המהנדס הראשי בחברת פאקארד, יצרנית מכוניות פאר מובילה, נקרא אל הדגל במטרה לתכנן מנוע מתאים, כזה שגם ניתן יהיה לייצר בקלות בכמויות גדולות בכמה מפעלים שונים. לאחר בנית אב-טיפוס בתצורת V8 תוכנן ונבנה מנוע V12 נוסף, שהרשים את אנשי הצבא ובעיקר את בכירי חיל האוויר, ותוך זמן קצר ניתן האישור להתחיל לייצר את ה-L-12, שם המנוע, במלוא הקיטור. היתה זו יחידת כוח אימתנית ששקלה 383 ק"ג, בנפח 27,000 סמ"ק (!!) שייצרה 400 כ"ס חסרי תקדים לשעתו במהירות מנוע נמוכה יחסית של 1,800 סל"ד. המפלצת הזו הצליחה להניע בכזו עוצמה ומהירות את מדחפי מטוסי הקרב האמריקאים עד שכבר עם כניסתם למערכה הם היו החזקים והמהירים בשמיים. הצבא האמריקאי היה זקוק להרבה מנועים כאלו – ומהר, והציע חוזים נאים לכל יצרן רכב או מנועים מאותה העת, שהיה מסוגל לספק את הסחורה, בנוסף לפקארד.

נחזור כמה שנים לאחור, לתחילת 1902, ליתר דיוק. במרץ אותה השנה עזב הנרי פורד את החברה שהקים (Detroit Automobile Co.) עקב חילוקי דעות עם משקיעים, ויצא לדרך עצמאית. המשקיעים והשותפים הנותרים בחברה רצו למזער נזקים לאחר לכתו של פורד הדומיננטי וכאן נכנס לתמונה הנרי ללנד (Henry Leland) – מהנדס מכונות מוכר ובעל רזומה מרשים בהקמת חברות טכנולוגיה ובכלל זה מיזוגן אלו באלו. ללנד התבקש להעריך את שווי שרידי חברתו של פורד, כולל המפעל והמיכון, במטרה להחליט האם למכור אותה במלואה או בחלקים, עם הנדל"ן או בלעדיו. הוא הפתיע את בעלי המניות הנותרים, ומן הסתם גם תוך ניצול הזדמנות עסקית עבורו, הציע להמשיך ולייצר מכוניות באותו המפעל, תוך שינוי השם. "זה יביא יותר רווחים מלמכור את הציוד והמבנה", קבע. ללנד ייצר באחת מחברותיו מנוע חד-בוכנתי שהוזמן במקור על ידי יצרנית המכוניות אולדסמוביל, וחשב שזה יכול להיות רעיון לא רע למנף את העסק שלו גם לתחום המכוניות. באוגוסט 1902 הקימו ללנד ושותפיו את קדילאק במטרה לייצר מכוניות עבור בעלי האמצעים באותה העת, על שם מייסד העיר דטרויט – מיקום החברה – הצרפתי אנטואן דה-לה-מוט סיור דה-קדילאק. לאחר שעשה חיל עם קדילאק, הופך אותה לאחת מיצרניות הרכב המתקדמות לתקופתה עם לא מעט פטנטים רשומים על שמו, קיבל הצעה שלא יכל לסרב לה ומכר את החברה בעבור סכום עתק לשעתו של 4.5 מיליון דולר לוויליאם דוראנט, מייסד GM. האחרון הצליח לשכנע את ללנד להישאר בדירקטוריון הקונצרן המתהווה, וכך היה. בין היתר הוא עסק בשיפורים ופיתוחים מכאניים ובתוכם המציא (יחד עם המהנדס צ'ארלס קטרינג) את המתנע החשמלי.

נחזור שוב לעסקי המלחמה; ב-1917 נחתה בקשה של צבא ארה"ב (גם) אצל קדילאק, יצרנית וותיקה ומוכרת בקונצרן, לייצר את מנועי ה-L-12 מיודענו עבור מטוסי הצבא. ללנד היה המום לגלות שהבוס הגדול, דוראנט, התנגד לכך ודחה את העבודה מסיבות של פציפיזם; ביל דוראנט התנגד לכל מעורבות אמריקאית במלחמה ולכן סירב לשתף פעולה עם הצבא, גם כאשר מדובר היה בחוזה שהיה מניב רווחי עתק. ללנד התעשת מהר וזיהה הזדמנות עסקית מיוחדת; הוא פרש מדירקטוריון GM ומכל תפקידיו בחברה וחזר אל בכירי הצבא, משכנע אותם להעביר אליו את המכרז לייצור המנועים – וכך היה. שמו הטוב הן כמהנדס והן כיזם עמד לזכותו, ועם הזמנות על סך עשרה מיליון דולר (כרבע מיליארד דולר בכסף של היום…) הוא הקים במהירות מפעל מתקדם לייצור מנועי מטוסים. כשם נבחר שמו של הנשיא הראשון לו הצביע דוראנט – אברהם לינקולן…

המפעל הפך את ללנד לאיש עשיר עוד יותר משהיה, ועבד ללא הפסקה עד לסוף המלחמה, מוציא ממפעלו למעלה מ-6,500 מנועים ומעסיק בשיא 6,000 עובדים. מיד לאחר שוך הקרבות הוסב העסק לחברה לייצור מכוניות, ובדומה לקדילאק – התמקד גם עם לינקולן בסגמנט היוקרה, פונה עם מכוניות איכותיות ויקרות אל עשירי אמריקה. מנוע ה-L-12 האימתני כבר לא היה רלוונטי, אך על בסיס הידע שנרכש בייצורו פותח מנוע V8 חזק ומתקדם שעזר להפוך את לינקולן לשם דבר.

בתחילת שנות העשרים של המאה ה-19 כבר פעלו בארה"ב עשרות יצרניות רכב שהתחרו על לב אותם הלקוחות האמידים, והסיטואציה עבור לינקולן הפכה למורכבת. השקעות העתק בהסבת העסק מייצור מנועי מטוסים למכוניות, עלויות כוח האדם והפיתוח, בניית מערך מכירות ושיווק ועוד הובילו מהר יחסית לפשיטת רגל, וזו הגיעה ב-1922. הנרי פורד, ההוא שנזרק בשעתו מהחברה אותה הקים וראה איך ללנד הופך אותה לקדילאק, יצרנית רכבי היוקרה, חיפש לא רק הזדמנות עסקית להכניס יצרנית רכבי יוקרה לחברה שלו – הוא רצה גם נקמה. לאחר מסכת השפלות שכללה הצעות רכישה מבזות, ריגול תעשייתי ורכישת החברה לבסוף במחיר נמוך משווי נכסיה – נזרקו ללנד ובנו מהחברה, למרות שהובטח כי ימשיכו לנהלה.

הנרי ללנד פרש מכל עסקיו עם הון לא קטן שצבר, והמשיך להתגורר באחוזתו שבאחד מפרברי דטרויט, מתמקד בפוליטיקה עם דגש על זכויות עובדים ותמיכה בארגונים שונים. הוא נפטר בשיבה טובה ב-1932, הולך לעולמו עם מורשת שמעטים יכלו להתחרות בה: כמקים שתי יצרניות הרכב המפורסמות והמאריכות ימים בעולם רכבי היוקרה האמריקאי, יצרניות המתחרות זו בזו עד עצם היום הזה.

והמנוע המפורסם, איתו הכל החל? כבר חפרתי כאן על משמעות ומעמד מנועי ה-V12, גם בארה"ב, שנחשבו לפסגת הטכנולוגיה והיוקרה בעולם הרכב. גם לינקולן, כבר תחת פורד, הציעה מנועים בתצורה זו במכוניותיה המובילות, אך ללא כל קשר מכאני למנוע ה-L-12 האווירי, אך בהחלט עם הקשר מורשתי והיסטורי; ב-1932 הוצגה הלינקולן Model K שהיתה ללינקולן הראשונה עם מנוע V12 ובכך העלתה את יצרנית היוקרה מבית פורד לפסגת היצרניות בעולם באותה העת. שנה מאוחר יותר הפסיקה לינקולן להציע מנועי V8 "פשוטים יותר" וכל דגמי היצרנית צוידו במנועי V12, הופכת אותה ליצרנית הראשונה בעולם המציעה אך ורק תצורת מנועים זו – עוד מהלך שחיזק את מעמדה בליגה העליונה של המכוניות באותה העת. לינקולן הציעה מכוניות עם מנועי V12 עד 1948.