אחת ממכוניות המרוץ המקוריות שנבנו אי פעם נהגתה במוחו הקודח של נהג משאית. התוצאה אתגרה את ה'מיינסטרים' והרימה גבות, אבל בסופו של דבר נותרה כקוריוז מעניין. סיפורה של ה-Pat Clancy Special
פאט קלנסי (Pat Clancy) היה בעל חברת משאיות גדולה בממפיס טנסי שנשאה את שמו. הבחור החל את דרכו ממש מלמטה, כמכונאי, אח"כ בעל משאית ישנה אחת, עוד אחת וכיו"ב עד שהפך לאדם אמיד שבבעלותו צי של עשרות משאיות שהובילו בעיקר ציוד לבניין וציוד מכני כבד בלילות ברחבי טנסי, בפרט באיזורים ההרריים, תחום בו התמחה.
כמו רבים, לבטח מבין בעלי הממון בארה"ב של אחרי מלחה"ע ה-2, כך היה גם קלנסי חובב מירוצים – תחום שהיה באותה העת בפריחה חסרת תקדים, בין היתר בגלל היעדר כמעט מוחלט של חוקים. באופן כוללני ניתן להגדיר את מסלולי המירוץ בארה"ב באותה התקופה ככר פורה לאינספור רעיונות שונים ואף משונים, עם מכוניות שיוצרו בחצר הבית ועד למכוניות מורכבות ויקרות מבית יצרניות מובילות. היצע המנועים היה רחב ומגוון ולא מעט יצורים ביזאריים התחרו בחרון ובשצף קצף במסלולי אמריקה שהחלו להתרבות בקצב מסחרר. מכוניות עם מנוע אחד או שניים, מנועים שמוקמו בחזית, מאחור או במרכז, הינע אחורי או הינע קדמי וכיו"ב היו מחזות שכיחים על המסלול והיוו חלק משמעותי בשלהוב הקהל ומשיכתו לפריחה הטכנולוגית החלוצית של אותה התקופה. יאללה בלגאן!
אחת המכוניות היותר מוזרות, מעניינות או ביזאריות – כל אחת יחליט בעצמו – היתה ה-Pat Clancy Special שכיכבה בעונות 1948-49 במרוץ אינדיאנפוליס 500 המפורסם שנערך בעיר הבירה של אינדיאנה, למרות שלא ממש שינתה את עולם המירוצים… הנה סיפורה בקצרה.
פאט קלנסי הכיר, כאמור, משאיות, וממש טוב. הוא הבין היטב כיצד משאית בנויה, מהן הדרישות ממנה ומהן התצורות השונות המתאימות לכל ייעוד ומטרה. אחד הדברים שהוא הפנים היה ריבוי הגלגלים. הוא הבין היטב שמשאית עם שני סרנים וארבעה גלגלים תוכל לשאת פחות עומס ומשקל ממשאית עם שלושה סרנים ושישה גלגלים. היא גם ידע שבתנאי לחות, מצע רעוע ושלג יש יתרון למשאית עם יותר גלגלים בגלל שיותר גומי נוגע בקרקע – ובכך נוצר שטח מגע גדול יותר, מה שמעניק אחיזה טובה יותר ובסופו של דבר מאפשר התקדמות יעילה ויציבה יותר. קלנסי לא למד את כל זה באוניברסיטה הרשמית אלא ב'אוניברסיטה של החיים', מניסיונו האישי. באחת משיחותיו עם חברו – איי ג'יי בוון (A.J. Bowen ) שהיה המכונאי הראשי בחברתו והאחראי לתחזוקת צי המשאיות, כמו גם שפצור, התאמה ובניית מרכבים ייעודיים עבורן, התגלגלו העניינים לעולם המרוצים – תחום ששני החברים אהבו מאוד, וקלנסי זרק רעיון; "למה שלא נבנה מכונית מירוץ שתתבסס על העקרונות שאנו מכירים מעולם המשאיות? למה שלא תהיה מכונית מרוץ עם שלושה סרנים ושישה גלגלים – ובכך היא תשיג יתרון מובהק בכל הקשור לאחיזה – הלחם והחמאה של עולם המרוצים?". באמת למה לא?
באותו הרגע הם החליטו ללכת על זה בכל הכוח ולבנות את המכונית המושלמת למסלול שמבוססת על עקרון מבנה המשאיות המוכרות לשניים טוב כל כך. ואם זה עובד עם משאיות עמוסות בכבישים מפותלים – למה שזה לא יעבוד במסלול המירוצים?…
ואז העניינים החלו להתגלגל, תרתי משמע, במהירות. בוון גייס שני מכונאים צעירים ומוכשרים מהחברה לטובת המיזם של הבוס, והחל לרקוח תוכניות ושרטוטים, יחד עם קלנסי שהקדיש לנושא זמן רב, למעשה כל רגע פנוי שהיה לו, בכלל זה לא מעט סופי שבוע. בוון פנה אל בונה שלדות מכוניות המרוץ המוביל בארה"ב באותה העת – פראנק קרטיס (Frank Kurtis) מגלנדייל שבקליפורניה והזמין אצלו חלקי שלדה לפי תכנון שלו, כאשר חלקם היו מאלומיניום. קרטיס לא היה שותף בתכנון והרעיון היה להרכיב ולבנות את השלדה במוסך חברתו של קלנסי. כאשר החלקים הגיעו ריתכו והבריגו אותם בוון ואנשיו לכדי שלדה מאסיבית שהתבססה בחלקה על רעיונות מתחום המשאיות. כך, למשל, הסרן הקדמי היה "חי", קרי – יחידה אחת מאסיבית של צינור עבה שפורק מטנדר פליימות' ישן, והיא חוברה לשלדת הצינורות באמצעות קפיץ עלה רוחבי גדול וזרועות עוקבים שנלקח ממשאית קלה של פורד. אבל, המיוחד באמת היה מאחור: שם נבנו צמד מתלי 'טנדם', שאפשרו תנועה מעלה מטה של שני הגלגלים באותו הצד בנפרד – ובנוסף תנועה מעלה מטה של כל גלגל בכל צד בנפרד. סה"כ – ארבע גלגלים מניעים. גם מתלים אלו חוזקו באמצעות זרועות עוקבות שהעניקו קשיחות רבה לכל החבילה. גם עם המנוע לא חסכו החבר'ה של קלנסי, והוא נרכש מפרד אופנהאוזר (Fred 'Offy' Offenhauser) – המומחה ב'ה' הידיעה באותה העת בבניית מנועי מרוצים בארה"ב, והם בחרו ביחידת כוח מרשימה ביותר עם 4 צילינדרים ובנפח 4.4 ליטר שייצרה 275 כ"ס. מיכל הדלק הותקן מאחור, מעל לארבעת הגלגלים, המנוע הותקן מלפנים והוא העביר את כוחו אל שני הסרנים האחוריים באמצעות דיפרנציאלים מאסיביים שנלקחו מ…משאית קלה, איך לא?…
פרדי אופנהאוזר (במרכז) – מלך השיפורים של אמריקה
המכונית המוכנה היתה מרשימה ביותר, ולא רק בשל תצורתה הייחודית וריבוי גלגליה; איכות ההרכבה, הבנייה וכלל החיזוקים היו בסטנדרט הגבוה ביותר והחישוקים אף היוו תקדים שטרם נראה באינדיאנפוליס, וייתכן שבכלל עד לאותה העת: הם היו חרוטים מבלוק מגנזיום קל משקל וחזק ביותר. השם איתו נרשמה המכונית למרוץ היה Kurtis Kraft Offenhauser KK500G – על שם ספקי רוב חלקי המרכב, השלדה והמנוע, אבל כולם כינו את המכונה המוזרה Pat Clancy Special, ודי בצדק. בנסיעות מבחן שביצעה המכונית הייחודית היא השיגה מהירות מרבית של 205 קמ"ש ראויים אם כי לא מפילי לסתות, אבל כבר מרמזים על העתיד לבוא; קלנסי רשם את ה-Pat Clancy Special למרוץ האינדי 500 של 1948 נהוגה על ידי בילי דה-וור (Billy DeVore) שהצליח להשיג את הזמן ה-20 בטיבו במדידות הזמנים ולאחר נהיגה ווירטואוזית ומרשימה בהחלט במהלך המירוץ עצמו טיפס והגיע בסיום למקום ה-12 הכללי. שנה מאוחר יותר התייצבה המכונית שוב על קו הזינוק לאינדי 500, הפעם עם הנהג הצעיר ג'קי הולמס (Jackie Holmes), הפעם מסיימת במקום ה-22. בשני המרוצים היה הפער בין ה-Pat Clancy Special למובילות עצום וברור היה שהמכונית לא ממש תחרותית או יכולה להפתיע ולאיים על הבכורה. למרות תשומת הלב העצומה שהמכונית קיבלה, ולמרות מקטעים של נהיגה מרשימה במהל המרוצים, קלנסי ירד לאחר שתי העונות בלבד מהרעיון וזנח את תצורת שלושת הסרנים במכוניות מרוץ. למרות כישלון הרעיון המקורי שלו הוא כבר נדבק בחיידק המרוצים והמשיך לעוד כמה עונות בין 1950-53, אך עם מכוניות קונבנציונליות עם 4 גלגלים – וללא הצלחות מרשימות.
אז מה השתבש? פאט קלנסי הבין, כאמור, במשאיות. הוא גם הבין במשאיות שצריכות לנוע בדרכים מפותלות ובתנאי אחיזה רעועים, כפי שלא חסרו בהרי ויערות טנסי – "איזורי המרעה" המוכרים שלו. הוא הבין היטב את תועלת של סרן נוסף במשאיותיו עם עוד שני גלגלים לאחיזה, ליציבות ולכושר נשיאת המשקל. קלנסי היה בטוח שכל היתרונות אותם הכיר ממשאיותיו ישחקו לו גם עם מכונית מרוץ במסלול, אבל התיאוריה שלו נחלה כישלון חרוץ משתי סיבות עיקריות: בכדי להשיג ביצועים דומים למכוניות מרוץ סטנדרטיות היה נדרש הרבה יותר כוח; תוספת האחיזה דרשה עוד הספק מהמנוע ובמקביל הובילה לעומס עצום על המערכות השונות, בעיקר בשל תוספת המשקל שבמקרה של ה-Pat Clancy Special עמד על יותר מ-90 ק"ג בהשוואה ליתר המכוניות שהתחרו מולה, ובמונחי מכוניות מרוץ זה המון. גם הממדים הגדולים יותר בהשוואה ליתר המתחרות, שנבעו מתוספת האורך בשל הסרן הנוסף, לא הועילו ותרמו לגמלוניות ולהיעדר הזריזות של המכונית.
ה-Pat Clancy Special המקורית כבר לא קיימת, מאחר ולאחר כשלונה בשני המרוצים בהם השתתפה היא הוסבה למכונית מרוץ סטנדרטית, וכל שנותר הן תמונות ספורות שלה. פאט קלנסי היה ללא ספק חלוץ ועם ראש מקורי ובשעתו עורר לא מעט תשומת לב, אבל מסתבר שלא כל מה שמתאים למשאיות יעבוד כמו שצריך גם על מסלול המירוצים. אלמנטרי, קלנסי, לא?
