חלום אמריקאי – ושברו

פרוייקט שאפתני ועל פניו יומרני מדי הפך לאיום של ממש על מיטב היצירות המוטוריות במסלולי המרוצים של שנות ה-60 המוקדמות. סיפורה של ה-Scarab המדהימה

לאנס רוונטלוב, 1958

רובנו מכירים את הסיפור הידוע של פורד האמריקאית, שניסתה בכל נפשה ומאודה לנצח את פרארי בביתה היא, קרי: על מסלולי אירופה. בסיכומו של סיפור נדרשו הון עתק, טונות של אמוציות, לא מעט זיעה ודם וגם כמה גיבורים אמריקאים בכדי "לתת בראש" לקיסרית המסלול האדומה, וזה קרה לראשונה ב-1966. פורד אמנם ניצחה בארבעת השנים הבאות, אך המחיר היה עצום, תרתי משמע, ובסופו של דבר אמנם הצליחה ענקית הרכב האמריקאית לחזור הביתה עם גביעים, אך ללא המשכיות וללא ניסיון לשמר את ההישג הפנומינלי.

ההיסטוריה רצופה באינספור מקרים של "מה היה קורה אילו", ואחד מהם מתייחס ללא ספק לעלילה מרתקת שהחלה כמעט עשור קודם לכן, ותחילתה בקליפורניה של שנות ה-50'. גיבוריה היו נער שעשועים עשיר, מכונית יפהפייה וצוות מהנדסים ומכונאים נחוש ושאפתן. לאנס רוונטלוב, ance Graf von Haugwitz-Hardenberg-Reventlow, בשמו המלא, יורש אימפריית רשת חנויות הכל בו Woolworth, היה בעיקר נהג מרוצים – תחום בו עסק באינטנסיביות עד 1962, עת החליט לפרוש ולהשקיע את זמנו בפיתוח עסקי הנדל"ן שלו.

אמו של לאנס, ברברה וולוורת' הוטון, כבר היתה אחת הנשים העשירות בעולם עת נישאה בשנית (מתוך בסה"כ חמש פעמים…) לאיגור טרובצקוי, בן אצולה ממוצא רוסי שחי בצרפת ושהיה נהג מרוצים מצליח. לאנס נחשף דרך אביו החורג לעולם מרוצי המכוניות מגיל צעיר, ובין היתר חזה בו מנצח את מרוץ הטארגה פלוריו הנודע באיטליה ב-1948, נוהג בפרארי 166 שלו – אחת הראשונות שאנזו פרארי ייצר. רוונטלוב גדל רוב ימיו בהוליווד שבקליפורניה, ובין יתר חבריו היה השחקן הנודע וחובב המכוניות המהירות ג'יימס דין, שנהרג כחצי שעה לאחר ששתו יחד קפה בפונדק בדרך למרוץ בסאלינס, קליפורניה. לאנס רוונטלוב התברר כנהג מוכשר והוא החל להתחרות בהצלחה רבה בארה"ב במגוון מכוניות מרוץ אותן רכש. בשלב מסוים עבר לאנגליה ומשם התחרה במשך כשנה ברחבי אירופה במזראטי. בבילוייו במסלולי אירופה – ללא הצלחה יתרה – הוא נחשף לפערי הטכנולוגיה והרמה הן בין נהגי היבשת החדשה לישנה, והן בין המכוניות איתן התחרה בבית לבין המפלצות לבית יגואר, מרצדס ובעיקר פרארי.

לאנס חזר לארה"ב ב-1957 והמשיך להתחרות ביגואר, מרצדס ומכוניות נוספות אותן רכש, עם הצלחות מרשימות במגוון מרוצים. בסוף אותה השנה החליט רוונטלוב הצעיר לעלות מדרגה, ולתכנן ולייצר מכונית משל עצמו, עם שאיפה להתחרות בהצלחה – במגרשן שלהן – מול האירופאיות הטובות ביותר. הוא הקים את חברת Scarab תוך שכירת קבוצת מהנדסים ומומחים, בראשם תום בארנס ודיק טראוטמן – בוני שלדות ומרכבי מכוניות מרוץ אמריקאים נודעים, שייצרו מכוניות בהזמנה עבור נהגים פרטיים רבים. המכונית אותה עיצבו היתה בתצורה ומבנה דומה למכוניות העל של מזראטי, פרארי ומרצדס של אותן השנים, קרי: מנוע מלפנים עם הנעה אחורית. כמנוע נבחרה יחידה מבית שברולט בתצורת V8, כמובן, בנפח 4.6 ליטר ששופרה והוכנה למרוצים על ידי ג'ים טראוורס ופראנק קון – צמד אגדות אמריקאיות נוסף מאותה העת. התוצאה היתה ללא ספק יצירה מוטורית יפהפייה, אבל לא רק; תוך זמן קצר הפך השם Scarab לשם מעורר אימה במסלולי צפון אמריקה, עם סדרת נצחונות ומיקומים גבוהים במגוון מרוצים, כולל כאלו בהם השתתפו מיטב הנהגים בעולם בשעתו.

בסופו של יום ה-12 באוקטובר 1958 הפך השם Scarab למפורסם גם בעולם כולו; באותו היום הוזנק מרוץ ה-LA Times Grand Prix במסלול Riverside בקליפורניה. היה זה מרוץ נוצץ ומשופע ידוענים, שהפרס הראשון הגבוה המובטח – 14,500$ – משך נהגים מובילים מכל העולם. העיתונות גדשה את יציעי התקשורת, שפע שחקניות, שחקנים, ספורטאים מובילים וסתם עשירים ידועים קישטו את האירוע וכולם ציפו למרוץ שופע אקשן ודרמות בכיכובם של כוכבי-על מאותה העת דוגמת פיל היל בפרארי 412 אימתנית, דן גורני בפרארי אף הוא, רוי סלבדורי באסטון מרטין, ז'אן ברה בפורשה ונהגים מובילים נוספים שבאו לחגוג במזראטי, יגואר ועוד אקזוטיקות אירופאיות. או כך לפחות הם חשבו.

קבוצת Scarab העמידה שלוש מכוניות לטובת המרוץ; אחת נהוגה על ידי הבוס, רוונטלוב, השנייה נמסרה לברוס קסלר, נהג מירוצים וחבר ילדות של רוונטלוב, ועל השלישית צוות צ'אק דייק, נהג מצליח עם עבר מרשים על המסלולים. במרוץ שהפך בדיעבד לאחד המרתקים וההרואיים בכל תולדות מרוצי המכוניות בארה"ב, עם קרבות מסמרי שיער ודרמות לרוב, קרה הבלתי ייאמן, עת חצתה מכוניתו של דייק ראשונה את קו הסיום, לאחר 320 ק"מ מהירים מאוד – וחמים רצח; בזמן המרוץ נמדדו קרוב ל-38 מעלות צלסיוס בצל, ובמסלול לא היה צל… חלק ניכר מהמרוץ כלל מלחמה צמודה במהירויות של מעל 270 קמ"ש בין שלוש מכוניות ה-Scarab לבין צמד הפרארי של גורני והיל, המועמדים לניצחון, עד ששני האחרונים נאלצו לפרוש בשל קריסת המנועים לקול צווחות הקהל המשולהב. מכוניתו של היל "עוטרה" משני צדדיה בסימני צמיגים ומעיכות – עדות לעוצמת המאבק ולקרבה בין מכוניתו למכונית של צ'אק דייק. התקשורת השתוללה ולא ידעה נפשה, ולרגע היו לאנס רוונטלוב וחבריו על פסגת העולם, כאשר במקביל הפכו לאיום של ממש לכוכבות המסלול מאירופה.

ההמשך היה מבטיח לא פחות, עת המשיכו רוונטלוב וחברו צ'אק דייק לנצח במרוצים נוספים ברחבי ארה"ב ובין היתר ניצח במכוניתו קארול שלבי, עוד אגדה אמריקאית בהתהוות (והאיש שעמד מאוחר יותר מאחורי ניצחון פורד על פרארי), במרוץ ה-Continental Divide בקולורדו, כאשר באותה ההזדמנות גם ניפץ את שיא המסלול. החלום לנצח באירופה הפך למעשי, ולשם כיוון רוונטלוב את מלוא מרצו.

אבל, בתחילת שנות ה-60', בתזמון אומלל, השתנו כללי המשחק; תחילה הוחל כלל חדש באירופה שהגביל את נפח המנועים ל-3.0 ליטרים בפורמולה אחת; זמן קצר לאחר מכן החלו מכוניות המרוץ להיראות פחות כמכוניות ספורט, ויותר כחיצים פחוסים שתוכננו יותר למסלול סגור, פחות לכביש ציבורי – מקום בו לא מעט מרוצים נודעים נערכו עד אז. ככאלו הועברו המנועים לחלק האחורי של המכונית, הנהג ישב בחזית, הגלגלים הוצאו מתחת למרכב לצדדים והתחלנו לקבל מכוניות למסלול בתצורה כפי שאנו מכירים כיום, כאשר הן בנויות עד ימינו תחת אותו העיקרון. מכוניות כמו ה-Scarab הפכו אט אט ליפהפיות מזדקנות (טכנולוגית), והן התקשו להתמודד עם הקונספט החדש – הפחות רומנטי, יפה וחושני, אך הקר, היעיל והמהיר הרבה יותר. במקביל המשיכו להשתנות החוקים, עד שהכללים אילצו את כל המשתתפות במרוצי פורמולה אחת ליישר קו ולהתחרות עם מכוניות בתצורה החדשה. בתחילה עוד ניסה רוונטלוב להתחרות במסגרת הפורמולה אחת באירופה, אך כצפוי – ללא תוצאות מרשימות; מכוניתו (המשופרת) כבר לא הצליחה לעמוד מול מיטב היצירות המעודכנות והמושחזות מבית מזראטי, פרארי וכיו"ב קבוצות אירופאיות מובילות. הוא חזר לארה"ב והחל לתכנן ולייצר מכונית חדשה לגמרי, לפי התקן האירופאי העדכני, אך מהר מאוד החל לאבד עניין ומוטיבציה בתחום, בעיקר בגלל העלויות האסטרונומיות הצפויות והצורך להתחיל שוב מאפס. יש הטוענים כי רצף תאונות "כמעט", מהן יצא בשן ועין, יחד עם עדות למות אי-אלו נהגים מובילים וחברים במרוצים מול עיניו ולחץ כבד מהמשפחה הובילו להחלטתו לפרוש מהתחום הכה-מסוכן ולהתמקד בעסקים. ב-1962 סגר את הבאסטה ופרש ממרוצים. מכוניות Scarab שנמכרו לנהגים פרטיים המשיכו לככב במסלולי ארה"ב עד לתחילת שנות ה-70', עדות ליכולתן ולתכנונן המבריק.

לאנס רוונטלוב נהרג בתאונת טיסה בקולורדו, עת חיפש אדמה לבניית מלון, ב-1972. מה היה קורה אילו כללי המשחק לא היו משתנים? אילו רוונטלוב היה ממשיך בתנופה וכולך על הקופה האירופאית עד הסוף? האם המלחמה המפורסמת בעולם הרכב – בין פורד האמריקאית לפרארי האיטלקייה – היתה מתקיימת מוקדם יותר, בין Scarab לפרארי? ומה היו תוצאותיה?

כיום ברור שמכוניות Scarab הצליחו תוך זמן קצר להפוך לתחרותיות ואף מאיימות על הטובות ביותר, והן הוכיחו זאת באינספור מרוצים – מחוץ לאירופה – בהן התחרו, ואף ניצחו מכוניות כמו פרארי, מרצדס, מזראטי וכיו"ב העילית שבעילית המכוניות מהיבשת הישנה. ובמידה ו-Scarab היתה זוכה להתחרות בליגה העליונה של מרוצי המכוניות, הפורמולה אחת, מה היו ההשלכות? כיצד היתה נראית המלחמה בהמשך, בין פרארי, יגואר, מרצדס וכיו"ב מול קוראת התיגר החצופה בקליפורניה? אין לדעת, כמובן. אבל מותר לנחש…

למרות שלא הצליחה לקרוא תיגר על ההגמוניה של פרארי ושאר היצרניות האירופאיות במגרשן הן, ולמרות שרובנו כלל לא שמענו על Scarab, רכשה לעצמה היצירה של לאנס רוונטלוב מקום של כבוד בעולם הרכב בכלל, ובעולם מכוניות המרוץ בפרט – ובצדק.