פלישת הויקינגים לאמריקה – הסבב שני

ה-Philip תוכננה להיות הוולוו לאמריקה. מסתבר שההיסטוריה חזרה על עצמה. סיפורה של ה"וולוו לאמריקה" שצוידה בכל מה שצריך, אבל…

הערכות שמרניות מדברות על התיישבות של ויקינגים (עם ששכן בסקנדינביה של ימינו: דנמרק, נורבגיה ושבדיה) בצפון מערב אמריקה כבר לפני יותר מאלף שנים. אותה ההתיישבות עתיקה היתה קצרת מועד ונכשלה, ורק לפני כמה עשרות שנים החלו חוקרים לגלות עדויות מפורטות לגביה.

מסתבר שהיה ניסיון נוסף של סקנדינבים, צאצאי אותם ויקינגים קדומים, לפלוש לאמריקה, וכמו אז לפני כאלף שנים גם ניסיון מודרני יותר זה נכשל. למעשה – בניגוד לויקינגים שהתיישבו ככל הנראה לתקופה של כמה עשרות שנים, הניסיון המודרני יותר לא כלל התיישבות, ולו קצרה. הנה הסיפור המוזר והפחות מוכר של הוולוו האמריקאית, השבדית שנולדה במטרה לכבוש את אמריקה.

שנים ספורות לאחר סיום מלחה"ע השנייה ובאירופה ההתאוששות הכלכלית מתרחשת מהר משציפו. עולם הרכב – כחיישן מהימן של המצב הכלכלי – הראה זאת בבירור, כאשר מאופנועים, קטנועים ומכוניות זעירות שנרכשו על ידי ההמונים עלתה וגברה הדרישה למכוניות גדולות יותר ויותר, ובתוך כך גם הפופולריות למכוניות אמריקאיות. יחסית, כמובן. בסופו של דבר המכוניות האמריקאיות, על ייחודן והשוני שלהן ביחס לתוצרי אירופה, לא כבשו את היבשת הישנה, אבל באותה העת נדמה היה שהן הדבר הבא, או לפחות מכוניות הדומות להן; הרבה מכוניות אמריקאיות מאותה התקופה הציעו המון ק"ג ומטרא'ז לדולר, ולכן יכלו, תיאורטית לפחות, להוות תחרות של ממש מול מכוניות הסלון ואף הפאר של אירופה באותם הימים. עם אווירה זו ברקע, החליטו בוולוו השבדית שהשוק רוצה מכונית "אמריקאית", ושאין סיבה לייבא אותן לשבדיה – אם אפשר לבנות אותן בבית, באיכות השבדית הנודעת ובמפעל שבדי 'אסלי'. זאת ועוד – אם העסק יצליח, יהה זה אחלה מבחן בתנאי אמת לקראת הדבר האמיתי: לייצר מכונית "אמריקאית" במראה ובאופי בשבדיה – ולמכור אותו לאמריקאים! האיכות השבדית כבר היתה מוכרת בארה"ב, בין היתר הודות לכמה דגמי וולוו אירופאיים לחלוטין שנמכרו שם בהצלחה יחסית, אז הגיע הזמן לעבור לשלב הבא, ולהיות יותר אמריקאי מאמריקאי, גם אם המבטא נותר שבדי.

יאן וילסגארד (Jan Wilsgaard) היה רק בן 20 כאשר קיבל את המשימה לעצב את ה"וולוו האמריקאית"; זה היה זמן קצר לאחר שאסאר גבריאלסון, אחד משני מייסדי וולוו, גייס אותו אישית לעבוד בחברה כמעצב, והפך את הצעיר המוכשר למעצב הראשי בחברה. גבריאלסון קלע היטב למטרה כי בדיעבד הפך וילסגארד לאחראי לרוב עיצובי הרכב בוולוו ב-40 השנים הבאות (עד לפרישתו ב-1990) ולמעשה לאחראי ל"פרצוף" החברה כפי שאני מכירים אותו, עם עיצובים שכללו בין היתר את האמזון המפורסמת (121), הסדרות 140, 160, 240, 740, 760, 850 ומה שביניהן. בהחלט הימור מוצלח.

וילסגארד הצעיר החל לעבוד על הפרויקט תחת מעטה סודיות באמצע 1951 כאשר הוא משתמש בכל המוטיבים והאלמנטים העיצוביים המאפיינים מכוניות אמריקאיות מאותן השנים, לתפיסתו; פנסי חזית עגולים וגדולים, פגושים מאסיביים, גג בצבע שונה משל יתר הגוף, חיפויי גלגלים אחוריים, 'כנפיים' אחוריות מובלטות, צמיגים עם דפנות לבנות וחלון אחורי פאנורמי גדול. כל ה'אלמנט'.

במקביל החלו במחלקת המנועים בוולוו בפיתוח מנוע V8 חדש לגמרי לטובת הפרויקט – תצורת מנוע שהיא Must במכונית אמריקאית, וכך עמדה על גלגליה הוולוו פיליפ (Philip) – שם הקונספט – כבר בתחילת 1952, כגרסה שמישה ומוכנה לנסיעה. המנוע היה בנפח 3.6 ליטר וייצר 120 כ"ס והוא העביר את כוחו דרך תיבת הילוכים אוטומטית אל הגלגלים האחוריים. אמריקה במיטבה!

בהנהלת וולוו, שנחשפה לקונספט במטרה לאשר את ייצורו, התחלפה ההתלהבות מהר מאוד במבוכה; "זה מוכר לי מאיפשהו" אמר אחד הבכירים. "גם לי. אני בטוח שכבר ראיתי את המכונית הזו קודם". וילסגארד ככל הנראה החל לחוש במבוכה שהתחלפה בפאניקה כאשר מנהל נוסף אמר "חברים, זה ממש העתק של הקייזר (Kaiser) דה-לוקס החדשה…", "וואלה – זו אשכרה הקייזר דה-לוקס שהוצגה בשנה שעברה"… "אכן, זה קצת מביך. אין סיכוי שנייצר העתק כל כך בוטה של מכונית אמריקאית", סיכם מנהל נוסף, ובעצם סגר את הגולל מעל לרעיון. פאדיחה, ללא ספק. וזה בלשון המעטה.

כמובן שכל הסיפור לא פורסם ומעטים שמעו עליו, שכן המכונית לא עברה מעבר לאותה ישיבת הנהלה אל ידיעת הציבור. הדמיון לאותה הקייזר דה-לוקס מ-1951 לא ניתן לערעור (ראו תמונה שלה בתגובה הראשונה), והוא אכן מחשיד ביותר, ולכן קל להבין את החלטת וולוו לפסול את הפרויקט באופן מידי. הערכות כיום מדברות על כך שרוב הסיכויים הם שוילסגארד לא התכוון להעתיק את עיצוב הקייזר וכי התוצאה דמתה כל כך לאותה המכונית במקרה. אין ספק שההסבר שסיפק להנהלה – היה אשר היה – שכנע את הבכירים להשאיר אותו בתפקידו, וכפי שניתן להבין כיום, בצדק. במקביל הוחלט בהנהלה לרדת מהרעיון לייצר "וולוו אמריקאית", ולהמשיך את נסיונות החדירה לשוק הצפון אמריקאי – אבל עם מכוניות וולוו שבדיות, כמו בבית, ולא לנסות למכור את אמריקה לאמריקאים…

הוולוו פיליפ שימשה את הנהלת החברה לשינוע אורחים רמי דרג במשך מספר שנים וכרכב למנהלים בכירים אצל יצרנית הטרקטורים Bolinder-Munktell שנרכשה שנתיים קודם לכן על ידי וולוו, מי שהפכה עם השנים ל-Volvo Construction Equipment, חטיבת הצמ"ה של הקונצרן.

לאחר מספר שנות שירות וכ-50 אלף ק"מ על הצג הושבתה המכונית והועמדה לתצוגה במוזיאון וולוו בגוטנבורג, שבדיה.

אבל דבר אחד טוב בכל זאת יצא מהסיפור, והוא המנוע; מסתבר שאנשי מחלקת המנועים בוולוו עשו עבודה טובה יותר מאנשי העיצוב, והמנוע שפותח – בזמן שיא – עבור המכונית (B8B היה שמו בתחילה, לאחר מכן B36) התברר כיחידת כוח מוצלחת ביותר; מנוע זה נכנס לייצור סדרתי ב-1956, משרת משאיות של וולוו ומוסב לשימוש גם כמנוע ימי, קונה לעצמו עם השנים שם של מנוע אמין וקשוח. הוא יוצר – תוך עדכונים מתבקשים – עד 1973. זאת ועוד: מחצית מהמנוע, קרי: טור של 4 צילינדרים בנפח של 1.8 ליטר, הפך לוולוו B18 – אחד המנועים המצליחים והמוצלחים של וולוו אי פעם, ששירת במשך שנים ארוכות בגרסאות שונות במגוון מכוניות של החברה, כולל הסדרות 120, 140 ו-P1800, והוא גם נמכר ליצרניות אחרות, בתוכן פאסל-ווגה הצרפתייה ומארקוס הבריטית. למעט ניסיון נוסף לשתול מנוע V8 (אף הוא גרסה של ה-B8B) בוולוו 121, ניסיון שגם הוא נפסל, לא ייצרה שוב וולוו מנועי V8 למכוניות ואלו הופיעו בהיצע החברה רק שנים רבות מאוחר יותר, כאשר כבר היתה בבעלות פורד, והמנועים היו אמריקאים במקור.

אז שוב מתברר שרצוי שכל אחד יתעסק במה שהוא טוב בו, ובוולוו הבינו שהיה כדאי ללמוד מהויקינגים בשעתו שאת אמריקה צריך להשאיר לאמריקאים… וזאת למרות שמעז יצא מתוק והמנוע ה"אמריקאי" שפותח עבור פיליפ מיודענו עשה חיל עוד שנים רבות לאחר שהאכסניה המקורית שלו הועמדה במוזיאון.