השרלטנים ששינו את עולם הרכב

הם כונו 'השרלטנים' כי בעיני רבים הם יישמו שיטות וגישה עתידניות ומהפכניות מדי, אבל בפועל ביצוע מהפיכה של ממש בפיז'ו, עם השפעות מרחיקות לכת

המעבר מהסוס למכונית היה מהיר למדי, וערך כמה עשרות שנים בודדות, במהלכן עברו המכונות שהחלו להניע את העולם הליך אבולוציה מואץ. הקטליזטור העיקרי למאוץ הפיתוח הטכנולוגי, לפחות בתחילת הדרך, כאשר כלי הרכב עוד היו רחוקים מיעילים או תחרותיים בעלויות בהשוואה לשינוע באמצעות בעלי חיים, היה המהירות. נכון יותר: במרדף להגביר עוד ועוד את המהירות. שיאי מהירות הפכו לאמת מידה ליכולות וביצועים, הם הביאו פרסום וכותרות בעיתונים. מקביעת שיאי מהירות עבר עולם הרכב המתהווה מהר מאוד למרוצים – מכוניות שהתחרו על מסלול אחד, בעיקר על כבישים ציבוריים בשלב הראשון, לרוב זו כנגד זו, לעיתים כנגד השעון, ונהגי המרוצים – גיבורי-העל הראשונים בעת החדשה, נולדו; לנסוע מהר עם מכונית בתחילת המאה ה-20 דרש לא מעט אומץ, ולנסוע ממש מהר, עד הקצה, היה מסוכן ומאתגר לא פחות מלטוס באותה העת. אולי אף יותר. מוות היה לחלק בלתי נפרד מעולם המרוצים, מה שכמובן רק העצים והגביר את העניין הציבורי.

בתחילת המאה ה-20, למרות שעדיין רוב התחבורה בדרכי אירופה הונעה על ידי סוסים, כבר הפכה המכונית ממחזה נדיר ומפחיד עבור רבים למשהו שכיח ומקובל יותר. מרוצי המכוניות שהיו בתנופת פופולריות וצמיחה מדהימה, הולידו לא מעט מפלצות יורקות אש והמטרה היתה, כתמיד – להיות הכי מהיר. בהיעדר טכנולוגיה מתקדמת או ידע באווירודינמיות הנוסחה להשיג עוד מהירות היתה פשוטה: עוד כוח. וכפועל יוצא מושג עוד כוח עם עוד נפח מנוע. פשוט מגדילים. נאמנה לשיטה זו שלטה בסוף העשור הראשון של המאה ה-20 מפלצת אדומה מבית רנו שנפח מנועה היה 14 ליטר (!) מחולקים בין 4 בוכנות בלבד, ושכתשה את רוב מתחרותיה תדיר במרוצים. מכונית-העל הזו קבעה את הסטנדרט באותן השנים, וקהל עצום נהר לראותה במסלולי אירופה כמו גם בארה"ב, טסה עם נהג אמיץ עד כדי נטיות אובדניות (שקלה טון ורבע, היו רק בלמים מאחור והחישוקים היו עשויים עץ…), ועם 130 כוחות הסוס שלה חולפת על פני הצופים במהירויות של 160 קמ"ש ויותר.

ז'ול גו היה נהגו האישי של רוברט פיזו', בעל הבית של יצרנית המכוניות הצרפתייה באותן השנים. כיליד הקהילה הקטנה בוולטינה שבמזרח צרפת, קרוב לגבול הגרמני, היה כרבים מבני משפחתו מועסק על ידי המפעל הגדול ביותר באזור, הוא מפעל הייצור הראשון של פיזו'. גו היה גם נהג מרוצים מוכשר ואמיץ והוא התבאס קשות מהמפלות שמכוניות פיז'ו ספגו מעת לעת במסלולים – בעיקר מנציגות גרמניה ואיטליה, אבל גם מאותה הרנו מזרת אימה, אדירת המנוע, נציגת המתחרה מבית. הכוכבת הבלתי מעורערת באותה העת. הפריע לו מאוד שלחברה בה עבד ואותה ראה כבית שני עבורו לא היה מענה, או אפילו כיוון של מענה, מול המתחרות. מר פיז'ו לא התרגש כמוהו מהמצב, בעיקר כי לא ראה במרוצי מכוניות קטליזטור למכירות, ובוודאי לא חשב להתחיל להשקיע את מיטב זמנו, זמנם של מהנדסיו ועובדיו ובטח את כספו לטובת התכתשות מול המתחרים באמצעות מרוצים.

במפגש מקרי עם חברו, המהנדס ונהג המרוצים האיטלקי פול צוקארלי, שטח ז'ול גו את צרותיו, וצוקארלי הציע לשניהם לפגוש חבר שהכיר – ארנסט הנרי השוויצרי, כוכב עולה באותה העת בתחום פיתוח המנועים שעבד עבור יצרנית מנועי הסירות פיקר (Picker) בז'נבה ועבר זה עתה לפריז (1909) כמפתח מנועים ימיים ותעופתיים עבור Motos Labor manufacturing company. שלושת החברים נפגשו תוך זמן קצר, ותוכנית פעולה נרקמה.

גו הצליח לשכנע את רוברט פיז'ו שיש לו פתרון ראדיקלי ומהפכני ל"בעיית" רנו ויתר המתחרות, ובאופן מפתיע, אולי כי נמאס לו מחפירות נהגו בנסיעותיו המרובות, הקציב בעל הבית תקציב נאה לפיתוח מכונית מרוץ, כולל המנוע. גו, צוקארלי והנרי – שבינתיים החלו להיות מועסקים אצל פיזו' – החלו לעבוד. רוב המהנדסים בחברה קיבלו אותם בפרצופים חמוצים. הם זלזלו בהרכב שכלל שני נהגים עם אפס ידע מכאני, לכאורה, ואיזה מהנדס שבכלל התעסק עם סירות והפנטזיות המעופפות האלו, ושדיברו על כל מיני שיטות מהפכניות לבנות מנועים. מהר מאוד כונו השלושה vo.

הזלזול הזה רק הגדיל את המוטיבציה להצליח והם עבדו כמעט סביב לשעון, במטרה להספיק להעמיד על הגלגלים מכונית מוכנה לקראת המרוץ החשוב של השנה: הגראן פרי הצרפתי שתוכנן להיערך ב-25-26 ליוני, 1912 בנורמנדי. היעדר כל עזרה, עד כדי מניעה משימוש בכל המכשור והפועלים במפעל פיז'ו, בידד את השלושה עד שעברו לסדנא נפרדת בפריז.

בסוף 1911 עמדה היצירה המוגמרת על גלגליה, מוצגת בפני מר פיז'ו, שהתרשם; זו היתה מכונית גרומה וזערורית בהשוואה למפלצת אותה התיימרה להביס. אבל, בזמן שמנוע הרנו הוציא 130 כ"ס מנפח של 14 ליטרים, סיפק מנוע הפיז'ו הספק דומה מנפח של 7.6 ליטר 'בלבד' וממדים קומפקטיים בהרבה. עם משקל עצמי של 895 ק"ג לעומת 1,025 של הרנו, העסק התחיל להיראות אופטימי. אבל העיקר היה חבוי בקרבי המנוע, שמסתבר שהוא היה מהפכני ופורץ דרך; בניגוד למנוע הרנו העצום, שהיה בנוי שתי חידות נפרדות של 2 צילינדרים כל אחת שחוברו יחד, נוצק מנוע זה ביחידה אחת. הוא היה מהראשונים להשתמש בגל זיזים עילי כפול, וזאת בשל השימוש – הראשוני – בארבעה שסתומים לצילינדר, במקום 2. בנוסף עיצב ארנסט הנרי את תאי השריפה במנוע באופן קעור עם המצת במרכז. בשורה התחתונה מאפשר מבנה זה שריפת תערובת יעילה יותר (ניצולת טובה יותר), מהירות עבודה מהירה יותר של המנוע, וכפועל יוצא – יותר הספק ליחידת נפח תוך צריכת פחות דלק.

הפיז'ו L76 – שמה של מכונית המרוץ, בהשראת נפח המנוע – קיבלה אור ירוק מההנהלה, וה'שרלטנים' קיבלו הזדמנות להוכיח שזלזלו בהם לשווא.

למרוץ הגראן פרי של צרפת נבחר נהג פיז'ו וחבר בצוות הנהגים שעזרו בבחינת המכונית, ז'ורז' בוילו, להציג את הנשק החדש. היה זה מרוץ מפרך שנערך באותה העת על כבישים ציבוריים במשך יומיים, וכלל 20 סבבים של מסלול מעגלי באורך 77 ק"מ – בסה"כ כ-1,540 ק"מ. ואז התרחשה הסנסציה; ראשונה חצתה הפיז'ו L76 את קו הסיום, לקול התשואות וקריאות ההתפעלות, ואז היה שקט; נדרשו לא פחות מ-13 דקות (!) נוספות עד שהרנו האימתנית חצתה את קו הסיום, רושפת אש ועשן ומשמיעה קולות נפץ אימתניים. זה היה ניצחון חסר תקדים ובפער מביך. הפיז'ו המהפכנית המשיכה לנצח בעוד עשרות מרוצים בשנתיים הבאות, כולל את ה'אינדי 500' המפורסם בארה"ב (עם ז'ול גו מאחורי ההגה), מותירה את מתחרותיה מאחור בפערים עצומים. המנוע המהפכני פשוט הציע ביצועים מעולים ברמת אמינות גבוהה, תגובה מהירה, צריכת דלק נמוכה מהמקובל ובשל גודלו – משקל כולל נמוך במיוחד של הרכב.

הנהלת פיז'ו הפעילה מדיניות לפיה נמכרה כל מכונית מרוץ לאחר מרוץ או שניים לנהגים פרטיים, וכך התגלגלו אי אלו גרסאות משומשות של ה-L76 ברחבי העולם, נרכשות לבסוף על ידי יצרניות מתחרות, ופשוט מועתקות ללא בושה. סנבים הבריטית, למשל, העתיקה את כל מכלולי המכונית אחד לאחד והתחרתה בהצלחה רבה באינספור תחרויות, תחת שמה שלה, ובהמשך ניצלה את הידע והניסיון לפיתוח מכוניות עתידיות מתוצרתה. גם בארה"ב "הושאלו" אי אלו מכלולים שפותחו על ידי ה'שרלטנים' על ידי יצרניות מקומיות, ושימשו לייצור מכוניות מרוץ משלהן. הטכנולוגיה שהומצאה על ידי ה'שרלטנים' הפכה לאמת המידה והזניקה את פיתוח המנועים בפרט, ומכוניות המרוץ בכלל שנת דור לפנים.

ב-1914 פרצה מלחה"ע הראשונה ואיתה הגיע הקץ לעליונות פיזו' במסלולים, יחד עם שתי טרגדיות שפגעו בצוות המפתח; ב-1913, בהכנות לקראת הגראן פרי הצרפתי באותה השנה נהרג פול צוקארלי בנסיעת מבחן כאשר התנגש בסוס ועגלה שלא הבחין בהם בזמן. מכה נוספת הגיעה ב-1916 כאשר ז'ורז' בוילו נהרג כטייס בקרב אוויר הרואי מול חמישה מטוסים גרמניים מעל לבאר-לה-דוק שבצרפת, שאת כולם הצליח להפיל בטרם נפגע בעצמו, התרסק ונפטר מפצעיו לאחר מספר ימים.

כיום רואים היסטוריונים רבים בפיזו' L76 את מכונית המרוץ המודרנית הראשונה, בה התקיימו המכלולים שהפכו למקובלים בעשרות השנים לבוא, בראשם המנוע המתקדם, אך גם המבנה הקומפקטי וקל המשקל והשילוב ביניהם – שלא היה מובן מאליו ומקובל עד אז. ארנסט הנרי הנשכח זכאי לרוב הקרדיט בפיתוח המכונית, שכן בנוסף לפיתוח מנוע הוא גם עיצב אותה. הפיזו' "קטנת" המנוע, אך המתקדמת והמתוחכמת, תרמה רבות לעצירת מרוץ החימוש אחר נפח המנועים, ועצרה את הדרך המקובלת עד אז להשיג עוד הספק – פשוט על ידי הוספת עוד ועוד נפח. הנרי לימד את העולם שהתחכום, השימוש במערכות מתקדמות והניסיון להקטין במקום להגדיל הוא הנוסחה הנכונה לנצח מרוצים – נוסחה שנותרה רלוונטית מאז ועד היום.

לאחר המלחמה כבר לא נותר צוות ה'שרלטנים' כשהיה, ועם חוסרים כואבים של שניים ממייסדיו הוא התפוגג ונעלם, ויחד איתו הפרק הראשון – והמפואר ביותר – של מכוניות המרוץ של פיזו'.