הצרפתייה שרצתה להיות גרמנייה
בצרפת היה צרפתי, ובגרמניה היה גרמני. מסתבר שקשה להיות צרפתי בגרמניה. סיפורה של הרנו ספרן היומרנית שהעזה
האחים לואי, מרסל ופרננד רנו (Renault) ייסדו ב-1899 בפרבר הפריזאי בולון-בילנקור חברה לייצור כלי רכב שנשאה את שם משפחתם. רנו הפכה די מהר לאחת מיצרניות הרכב הגדולות בצרפת ועם השנים התמחתה במגוון רחב של סוגי כלי רכב (כולל משאיות ורכב מסחרי), כמו גם במנועים למטוסים, טנקים ועוד. רנו הפכה לשם נרדף למכוניות עממיות בעיקר, עם הבלחות ספורטיביות פה ושם, ואכן עיקר הצלחתה ופרסומה לאורך השנים היה במכוניות הקטנות והמשפחתיות שלה. מעטים זוכרים שרנו ייצרה לאורך שנות קיומה – עד למחה"ע ה-2 – גם מכוניות גדולות ובכלל זה מכוניות פאר של ממש. כבר ב-1911 הוצעה ה-40CV במגוון תצורות מרכב כמכונית פאר יוקרתית שגם מלכים נצפו בה, עם מנוע 6 צילינדרים אדיר-נפח: 7.5 ומאוחר יותר 9.1 ליטר. ה-Reinastella הוצגה ב-1929 עם מנוע 8 צילינדרים בנפח 7.1 ליטר, וכך גם ה-Nervastella שהחליפה אותה ב-1930 ויוצרה עד ערב מלחה"ע ה-2, אבל עם מנועים קטנים יותר – 4.2-5.4 ליטר, גם הם בעלי 8 צילינדרים. חלק מהמכוניות המפוארות האלו התחרו בשעתו מול מיטב מכוניות הפאר בעולם, בכלל זה רולס-רויס, מרצדס ומאיבאך. לאחר המלחמה עברה עיקר התמחותה של היצרנית הצרפתייה לתחבורה זולה ועממית, למרות שכבר מתחילת שנות ה-50' החלה להציע גם מכוניות גדולות ואף יוקרתיות יותר. כאלו היו ה-Frégate (מ-1951), ה-16 (מ-1965), ה-20 (מ-1976), ה-30 (מ-1975) וה-25 (מ-1983). אבל, הפרק בעברה הרחוק של רנו, כיצרנית מכוניות יוקרה, נשכח לגמרי. חפירה בנושא היא בקנה…
ב-1992 הוצגה הספרן (Safrane) כמחליפת ה-25, שהיתה מכונית סלון מאובזרת ומרווחת כמוה, וכמוה היתה מרגשת כמו קרואסון יבש; בסה"כ היא יוצרה במשך 8 שנים בכ-300,000 יחידות, לא ממש כישלון אבל גם לא סיפור הצלחה להתגאות בו, בפרט בהשוואה לכ-800,000 יחידות שנמכרו מקודמתה, ה-25, במהלך 9 שנות יצורה (1983-92).
הספרן היתה פסגת ההיצע של רנו בשנים בהן הוצעה, עם אבזור נדיב ואיכויות נסיעה ראויות, שכלל בעיקר שיפור בתחום השקט בפנים שהיה בעייתי אצל קודמתה, ה-25, אבל זו היתה פסגה מתונה בהחלט. אולי גבעה, ובטח לא הר; איש מעולם לא חשב אפילו בצחוק שמדובר במתחרה ראויה מול הגרמניות – או האיטלקיות והבריטיות היוקרתיות; היצע המנועים כלל מנועי דיזל ובנזין בטווחי הספק שבין 87 כ"ס מביכים בגרסת הדיזל החלשה ועד ל-165 כ"ס בלתי מרגשים בעליל בגרסת הבנזין הבכירה, ממנוע V6 בנפח 3.0 ליטרים.
באופן תמוה, או שלא, הוחלט דווקא לנסות ולהתחרות עם הספרן המשעממת וחסרת המעוף הזו במיטב מכוניות הסאלון-פאר האירופאיות באותה העת, גרמניות מן הסתם, בראשן מרצדס מסדרהE וב.מ.וו מסדרה 5, שהובילו וקבעו את הקצב בסגמנט.
נזכיר שלמרצדס, ב.מ.וו ואאודי מהסדרות דנן, היו גרסאות סלון מפוארות וביצועיסטיות עם מנועים עתירי הספק שלמעשה היו שעטנז בפני עצמן, משלבות תמימות חיצונית (יחסית) עם אבזור ופאר הקרוב למקובל בליגה העליונה של המכוניות, ובעיקר – ביצועים שהצליחו להביך לא מעט מכוניות ספורט של ממש. לשם כיוונו ברנו, תוך "ניצול יתרונה" בתחום: היותה משעממת לאללה…
מהנדסי החברה הבינו שהחבילה המשעממת שנקראה ספרן כללה בסיס לא רע בכלל; הביקורות קבעו אף הן שהמכונית איכותית וראויה, עם התנהגות כביש טובה מאוד, נוחות גבוהה ואיכויות בנייה מצוינות. הפוטנציאל היה די ברור. נזכור גם שהתבססות על משהו קיים חוסך הון הנדרש לפיתוח מכונית חדשה, וזה היווה שיקול מכריע אצל רנו.
זמן קצר לאחר השקת הספרן ב-1992 כבר פנו מרנו בחשאי לשתי מומחיות שיפורים גרמניות: Hartge ו-Irmscher, ולא בכדי. הראשונה עשתה לעצמה שם – ולא מעט כסף – משיפור מכוניות ב.מ.וו בעיקר, עת הפכה ב.מ.וו סדרתיות למפלצות אוטוסטרדה שהציעו ביצועי-על משפילי פרארי ופורשה, ומכרה כאלו בכמויות. השנייה עשתה דברים דומים למכוניות אופל (בעיקר, גם בהצלחה רבה) ושתיהן היו שם דבר בגרמניה ובאירופה כולה מזה כשני עשורים בכל הקשור להוצאת המיץ ממנועים סדרתיים וסחיטת ביצועים ממכוניות רגילות ואף משעממות. Hartge היתה אחראית על שיפור מנוע ה-3.0 ליטרים הסדרתי של רנו. אנשי הסדנה הציעו ללכת על מנוע V8 כלשהו, בעיקר בכדי להבטיח אמינות גבוהה יותר ולאפשר הספק גבוה בקלות, כמו גם מסיבות תדמית, אבל ברנו התעקשו על התבססות על מנוע ה-V6 שלהם. וכך, במלאכת מחשבת של ממש, הפכה אותו ליצירה מכאנית מרשימה ביותר, הודות להוספת (בין השאר) שני מגדשי טורבו ומערכת ניהול מנוע מתקדמת שאפשרה הספק לינארי ורציף – לא דבר של מה בכך באותה העת במנועי טורבו – לאורך כל עקומת הסל"ד. זאת אומרת – מרגע הלחיצה על הדוושה קיבל הנהג המון כוח וזה לא נגמר. כמה? אנשי הסדנה חצו בקלות את קו ה-300 כ"ס, אך ברנו נבהלו וביקשו להגביל את ההספק לכ-260 סוסים, בכדי למנוע פירוקי והתפוצצויות מנועים לא מתוכננים.
סדנת Irmscher קיבלה את המנועים המשופרים ושידכה אליהם מערכת הינע כפול (במקור הוצעה הספרן עם הינע קדמי) שמקורה בגרסת ה-4×4 של הרנו 21. במסגרת השיפור הוחלפה גם מערכת הבולמים לבולמי אוויר ותיבת ההילוכים היחידה היתה ידנית עם 5 מהירויות, שמקורה ברנו הסדרתית, אך היא עברה חיזוקים מתבקשים. לאחר ששופרה וחוזקה, הרכיבה את הכל לכדי מכונית שלמה והחזירה את התוצרים לרנו.
כקהל היעד סומנו רוכשי גרסאות השרירים של מרצדס וב.מ.וו מסדרה E וסדרה 5, אאודי 100 החזקות יותר, כמו גם חובבי הגרסאות ה"חמות" מבית יצרניות שונות מאיטליה ובריטניה.
לתוצאה קראו רנו ספרן Biturbo; זאב בעור של כבש. אבל די מהר התברר שמדובר בזאב צולע; העבודה החפוזה והשיפור של פלטפורמה שלא התאימה להיות מכונית ביצועים למן ההתחלה הובילו לאכזבה. המכונית ששקלה יותר מ-1.7 טון, בעיקר בשל החיזוקים שנדרשו, הוספת מערכת ההינע הכפול ועוד אבזור ופינוקים בקבינה, האיצה אמנם תוך קצת יותר מ-7 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש והגיעה ל-250 קמ"ש מוגבלי מחשב, שזה די מרשים, אבל זה לווה בשתי בעיות: הראשונה: למרות שהיתה מהירה מהמרצדס 300E-24 שכבר הזדקנה, האאודי 100S4 והב.מ.וו 540i היו מהירות משמעותית, בטח בזינוק. השנייה, עמוקה יותר, היתה בתדמית; לא רק שהרנו ספרן נראתה …ובכן – כמו רנו ספרן, קרי: די משעממת וללא כל סקס אפיל, היא היתה …רנו. ולא מרצדס, לא ב.מ.וו ואפילו לא אאודי.
אמנם, מבחנים ראשונים במגזינים הנחשבים היללו את הנוחות העדיפה, ריפודי העור המפנקים והאבזור החשמלי, וחלקם אף את השקט בפנים, אבל את הלקוחות – חולי הביצועים – זה ממש לא שכנע. בסה"כ יוצרו בין 1994-96 806 רנו ספרן Biturbo, ואז זה נגמר. מספר זה אמנם הופך את הרנו הייחודיות האלו לנדירות יותר מהפרארי F40, למשל (ממנה יוצרו כ-1,300 יחידות…), אבל עם הצטברות צרות במהלך השנים בדמות בעיות אמינות קשות עם מערכות המתלים, המצמדים ותיבות ההילוכים, גם עובדה זו לא הפכה אותה ללהיט מבוקש אצל אספנים…
רנו ניסתה – והצליחה כ-800 פעם – להציע אלטרנטיבה ותחרות לגרמניות המהירות במגרשן הביתי, על האוטוסטראדות נטולות מגבלות המהירות, והיא עשתה זאת עם נוחות עדיפה וצניעות מובנית בשל העיצוב האנמי. נחמה פורתא. אבל היא למדה לקח שנזכר עד היום, ולא חזרה לנסות ולהציע מכוניות בסגמנט היוקרה-ביצועים ולהתחרות במיטב התוצרת מגרמניה, שעושה זאת בהצלחה מזה עשרות שנים… ובטח שלא כשעטנז עם קיצורי דרך. הספרן Biturbo היתה בסופו של דבר יותר כבש מזאב, ואם היא גם נראתה כך – קל להבין למה נכשלה.
