הפונטיאק הקניבאלית שאמורה היתה לשנות את ההיסטוריה

לפעמים אסור להיות מוצלח מדי; את זאת למדו יוצרי הפונטיאק Banshee בדרך הקשה

השם Pontic Banshee XP-833 לא אומר הרבה לרובנו, ובצדק. מכונית התצוגה שנחשפה ב-1964 אמורה היתה להיות "מכונית הספורט של אמריקה", עם עיצוב מלהיב ותג מחיר שתוכנן להיות תחרותי ואטרקטיבי, אבל דווקא בגלל היותה כה מוצלחת ומבטיחה – חוסלה על ידי הנהלת הקונצרן. החשש מפגיעה בקורבט האייקונית – הוביל לידיים קרות אצל ההנהלה, שנבהלה מהפוטנציאל. אבל הבאנשי חזרה, ובגדול, רק בשם אחר.

אחת הסיבות להצלחה הכבירה של קונצרן GM, במשך שנים רבות יצרן המכוניות הגדול בעולם, היתה היכולת של מנהליו לשלוט בתחרות בין המותגים השונים כך שתישאר פורייה יותר ממפריעה, בונה יותר מהורסת. הבסיס להצלחת הקונצרן היה בבידול החכם בין המותגים השונים, אך יחד עם זאת שימוש במכלולים מכאניים רבים – רובם, למעשה – דומים. הכוונה בכך היתה לצמצם למינימום את עלויות הפיתוח והייצור המאוד-יקרות של כל מכלול (בעיקר שלדות ומנועים); רבים מהם פותחו פעם אחת ואז ניתנו לשימוש כל מותגי הקונצרן, כאשר הבידול בוצע בעיקר באמצעות ניואנסים עיצוביים ואבזור, לעיתים בכיולים שנים של אותו מנוע בסיסי לכמה רמות הספק. כך יצא ששברולט בסיסית גדולה, למשל, חלקה את רוב המכלולים היקרים יותר לייצור עם קדילאק יוקרתית ויקרה, תוך מיצוי מקסימום ההוצאות והרווח לכל מכונית גדל.

שיטה זו הובילה פה ושם לעוגמת נפש ולתסכול, שכן לפעמים פותח רעיון או קונספט על ידי יצרנית אחת – והחלטה עסקית קרה העבירה אותו ליצרנית אחרת, שזכתה בתהילה.

הנה סיפורה של המכונית שאמורה היתה להרים את פונטיאק למחוזות חדשים, אך מקבלי ההחלטות חשבו אחרת, וייתכן שבכך גזרו את גורלו של המותג שהיה כ-80 שנה חלק מקונצרן GM, עד שנסגר עייף, קשיש וחסר ברק ב-2010, יוצא לטיול ארוך בשדות הציד הנצחיים של המכוניות…

בתחילת שנות ה-60 כיכבה השברולט קורבט מהדור השני (C2) בפסגת היצע מכוניות הספורט של שברולט וקונצרן GM בכלל, נאבקת על לב חובבי הביצועים מול הפורד מוסטאנג מלמטה וה-AC Cobra מלמעלה, ומול לא מעט מתחרות חצופות מהיבשת הישנה. הקורבט היתה מכונית שתוכננה כמכונית ספורט מן המסד, וזאת בניגוד לאינספור "מכוניות השרירים" שהוצעו על ידי חטיבות הקונצרן השונות של GM (כמו גם אצל יתר יצרניות הרכב האמריקאיות) באותה העת, מכוניות שהיו למעשה גרסאות חזקות (לעיתים – מאוד!) של מכוניות משפחתיות פשוטות יחסית.

נשיא פונטיאק באותה העת, ג'ון דה-לוריין, כינס את חברי ההנהלה שלו בתחילת שנות ה-60 והנחה אותם לתכנן מכונית ספורט קלה, עתירת ביצועים וזולה שלא רק תתברג מתחת לקורבט היקרה יותר בהיצע הקונצרן, אלא גם תיתן בראש לפורד מוסטאנג המתוכננת שהיתה בשלבי פיתוח מתקדמים והפרטים אודותיה כבר היו בגדר סוד גלוי במסדרונות מטה GM. דה-לוריין, כוכב עולה בעולם הרכב, כבר היה בעיצומו של הליך מוצלח 'להרים' אם פונטיאק מהקרשים ובאמצעות שילוב בין רענון אי-אלו דגמים, הוספת גרסאות ביצועים וקמפיינים שיווקיים מוצלחים הפך בסופו של דבר את פונטיאק לאחד המותגים הפופולאריים שיצאו את דטרויט במחצית השנייה של שנות ה-60. הספורטיבית החדשה היתה חלק משמעותי בתוכניות שלו, שכללו בין היתר את 'הצערת' קהל רוכשי פונטיאק.

ואכן, המוסטאנג, שהושקה באפריל 1964, היתה מכונית ספורט קומפקטית יחסית ובעיקר תחרותית במחיר, ובדיעבד לא סתם חששו ממנה ב-GM (ולא רק שם); עד לסוף 1964 נמכרו יותר מ-400,000 מוסטאנג, שיא מכירות לדגם חדש, שרק הלך ותפח עם הגעה למכירת מיליון (!) מכוניות תוך שנתיים.

השם שנבחר למיזם – Banshee – מגיע מהמיתולוגיה האירית, ובאופן אירוני כאילו ראה את הנולד; על-פי פולקלור האירי העתיק Banshee היא דמות נשית המבשרת על מוות מתקרב של בן משפחה באמצעות יללות מקפיאות דם, צווחות וקפיצות מפחידות בלילות ירח מלא או סערה. לא ברור מה עבר למתכנני הקונספט בראש, אבל זה השם שבחרו בו… אין ספק גם שהשם השנוי במחלוקת התאים לסיסמא שקבע דה-לוריין עבור פונטיאק, במסגרת 'הצערתו': "we built excitement"… צווחה של דמות פרועת-שיער המגיחה מערפילי הבוקר יכולה בהחלט להיכלל תחת ההגדרה "excitement".

דה-לוריין היה מעורב אישית בכל שלבי הפיתוח והעיצוב, והוא היה זה שהנחה את מעצבי פונטיאק לקבל השראה מהשברולט Corvair Monza GT, מכונית תצוגה אותה עיצבו ב-1962 לארי שינודה וטומי לאפין ממחלקת העיצוב של הקונצרן, שבתורם קיבלו השראה מהשברולט Testudo, מכונית קונספט שעיצב ברטונה (Bertone) האיטלקי עבור שברולט מוקדם יותר באותה השנה.

כאשר הוצגה ה-Banshee בפני הנהלת הקונצרן, התגובות שילבו בין התלהבות לחששות כבדים; העיצוב הראדיקאלי-עתידני היה שומט לסתות והרעיון כולו נראה היה מלהיב. לקונספט העתידני היה המפרט המושלם לאותה העת, עם משקל עצמי שהיה נמוך בכ-230 ק"ג מהקורבט C2, מה שאפשר שימוש במנועים חלשים וזולים יותר בכדי לקבל ביצועים מעולים, וללא ספק להציע מכונית עם ביצועי-על במידה ויותקן בה מנוע קורבט סטנדרטי או אף משופר.

המרכב יוצר מפיברגלס קל משקל והולבש על שלדת פלדה פשוטה יחסית וזולה לייצור, כך שעם משקל עצמי של 1,300 ק"ג הושגו ביצועים מצוינים גם עם מנוע ה-6 צילינדרים בנפח 3.8 ליטר, עם 155 כ"ס בלבד, איתו הוצגה המכונית בתצורת הקופה הסגורה. דה-לוריין רצה להראות את הפוטנציאל באמצעות התקנת מנוע בסיסי וזול, כאשר התכנון אפשר גם התקנת מנועים גדולים וחזקים בהרבה, כולל V8, שיכלו, בתיאוריה, להעניק לפונטיאק הספורטיבית ביצועי-על של ממש. ואכן, במקביל לקופה הוצגה גם גרסה פתוחה, Banshee Roadster, בה הושתל מנוע  בנפח 6.4 ליטר ו-250 כ"ס, לפני שיפורים.

זה נראה כל כך טוב ומשכנע כך שדי מהר הובן שבפונטיאק הולידו קניבל, אחות לקורבט שתקרע אותה באולמות התצוגה ותגנוב לה את רוב המכירות, אולי אף תחסל אותה. וזה לא היה טוב, שכן הקורבט היתה רווחית ומצליחה באולמות התצוגה, והיו לגביה תוכניות ארוכות טווח ומרחיקות לכת. התכנון להציע את ה-Banshee במחיר עוד יותר זול מהמוסטאנג רק החריף את החששות אצל הקברניטים. חשש נוסף היה מהראש של ג'ון דה-לוריין, המנהל הכריזמטי והדעתן שדגל בביצועים ומהירות, אותו הכירו בהנהלה לא רע… כך שהחשש מהפגיעה בקורבט לא היה רק בגלל העיצוב והמחיר, אלא גם בגלל הצפי לביצועים טובים יותר, מה שדה-לוריין זמם ותכנן עבור הספורטיבית המיועדת של פונטיאק.

הנהלת הקונצרן החליטה כמעט מיד לבטל את התוכניות להמשיך בפיתוח ה-Banshee לקראת ייצור סדרתי, לאכזבתם הרבה של דה-לוריין והצוות שלו. השם Banshee לא נעלם והוא עיטר מכוניות תצוגה ספורטיביות נוספות של פונטיאק בהמשך, אך אלו תמיד היו בגדר רעיונות עתידניים ובחינת עיצובים שונים, ולא הבשילו מעולם לכדי מוצר מוגמר.

אבל, ה-Banshee לא באמת מתה; כאשר הוצג הדור השלישי של הקורבט, ה-C3, באוגוסט 1967, עבר גל התרגשות אצל חובבי רכב בצפון אמריקה בפרט, אך גם בשאר העולם. המכונית היפהפייה הפכה ללהיט מידי ולמעשה לצורה הכי מזוהה עם השברולט קורבט מאז ומעולם. זאת ועוד: הקורבט C3 יוצרה הכי הרבה זמן מבין כל גרסאות הקורבט – עד 1982, מה שמוכיח עד כמה היה העיצוב מתקדם, מוצלח ואהוב. היא הפכה לאייקון של ממש, עם למעלה מ-540,000 מכוניות שנמכרו ב-15 שנות ייצורה ובכך היתה לדגם הנמכר ביותר בשושלת הקורבט, ובפער.

מעטים חיברו בין הקורבט החדשה לפונטיאק, מאחר וה-Banshee הועלמה והציבור בקושי נחשף אליה.

ה-Banshee יכלה בקלות לשנות מן הקצה אל הקצה את תדמית פונטיאק ולבנות לה שם אחר לגמרי, עם השלכות שאפשר רק לנחש אותן היום. לא מן הנמנע שהספורטיבית העתידנית היתה הופכת את פונטיאק למשהו אחר לגמרי, מן הסתם על חשבון האחות הגדולה שברולט, ואולי משנה אף מעבר לכך את מהלך היסטוריית הרכב של אמריקה, עם השלכות שיכלו בהחלט להשפיע גם על המתחרה המרה – הפורד מוסטאנג. כנראה שלא נדע זאת לעולם.