אגדת הנסיך השחור

קארלו פליסה טרוסי (Trossi), יליד העיירה ביילה שבמחוז פיאמונטה, איטליה (1908), הרוזן טרוסי בשבילכם, היה אבטיפוס קלאסי להגדרה Gentleman Driver; מדובר במונח שהתייחס לבני עשירים שנהגו להתחרות במכוניות מרוץ בשביל הספורט והכיף, לאו דווקא כקריירה, בעיקר כי יכלו להרשות לעצמם. לא מעט ג'נטלמנים כאלו עשו חייל מאחורי ההגה, ולא מעט מהם נהרגו בזמן שלחצו עד הסוף על דוושת הגז, מה שרק הוסיף להילה שבתחביב אריסטוקרטי זה. סוג של ספורט אצילים שלא בכדי דרש המון כסף.

גם קארלו טרוסי היה בעל אמצעים, כבנם של אבא תעשיין עשיר ואמא בת למשפחת אצולה עשירה ומקושרת לא פחות. אבל הוא גם היה בעל כישרון יוצא דופן בכל מה שקשור במהירות, ועסק באופן אינטנסיבי בהשטת סירות מהירות על אגמים, הטסת מטוסים ומרוצי מכוניות. ב-1931, כאשר היה בן 23, רכש לראשונה מכונית מרוץ של ממש, מדלג על כל השלבים כשהלך על הטוב ביותר, עם ה"מרצדס של מכוניות המרוץ", נכון: ה-SSK.

עם המרצדס האימתנית ועתירת התהילה הזו השתתף בלא מעט מרוצים באיטליה בעיקר, והתברר מהר מאוד במוכשר ואמיץ, מסיים פה ושם במקומות מרשימים, למרות שלא ניצח באף מרוץ באותה השנה. שנה לאחר מכן הגדיל את האורווה שלו עם אלפא-רומיאו 8C 2300 Spider Zagato, עוד אגדה נוסעת – ובקוקפיט שלה כבר ראה את פסגת הפודיום, מנצח את המרוץ הראשון שלו במסלול המרוצים של פירנצה בשנה שלאחר מכן (1933). אנזו פרארי, באותה העת מנהל קבוצת המרוצים של אלפא רומיאו, הזמין את הצעיר המוכשר להצטרף לקבוצתו וכך מצא עצמו טרוסי בתא הנהג של אלפא רומיאו P3, איתה ניצח את המרוץ במסלול ביילה בעיירת הולדתו ב-1934 – ומנהל אותה במקביל מבחינה עסקית. טרוסי לא רק ניצח אי-אלו נהגים ידועים ו-וותיקים ממנו, הוא גם שבר את שיא המסלול. באותה השנה ניצח גם את ה-Grand Prix de Vichy בעיירה וישי שבצרפת. טרוסי המשיך בקריירת מרוצים מרשימה, שנקטעה לפרקים במהלך מלחה"ע ה-2, ומיד לאחריה הוא חזר והצטרף לקבוצת המרוצים המתאוששת של אלפא רומיאו, מנצח איתה את הגראנד-פרי של איטליה ב-1947 ואת הגראנד-פרי של שוויץ, 1948. טרוסי נפטר במפתיע ב-1949 מסרטן בגיל 41 בלבד, וכיום כאז רבים מאמינים שהוא יכול היה להפוך לאחד הנהגים המובילים והדומיננטיים בסבב אליפויות העולם – הפורמולה אחת, שהחל ב-1950.

נחזור כמה שנים לאחור, אל אותה מרצדס SSK איתה החל את הקריירה שלו.

זו  היתה מכונית המרוץ האחרונה שמרצדס מכרה לנהגים שלא היו חברים בקבוצה הרשמית של המותג, וטרוסי נאלץ להמעיט להשתמש בה בגלל היעדר גב טכני, תקלות שלא תוקנו בין היתר בשל בעיית חלפים, עד שנמכרה לחלקים, ובהמשך בשל עבודתו עם פרארי/אלפא רומיאו. אבל הוא לא שכח את יכולות מכונה מופלאה זו והחליט שברגע שיצליח להניח ידו על אחת כזו חדשה, או במצב טוב יותר – הוא יהפוך אותה למכוניתו הפרטית, לשימוש יומיומי.

בסה"כ בנתה מרצדס 42 מכוניות מדגם ה-SSK (קיצור של Super Sport Kurz, 'סופר ספורט קצר'); אלו היו מכוניות מרוץ טהורות גזע, רבות עוצמה ושכמקובל באותם הימים – נרכשו גם לשימוש על כביש ציבורי, חלקן לאחר "הלבשת" מרכב שיוצר על ידי בוני מרכבים. התוספת Kurz לשם נבעה מהיות השלדה גרסה מקוצרת ב-45 ס"מ של המרצדס S הגדולה והמפוארת יותר, ועם השארת מנוע ה-7.1 ליטר של ה-S בשלדה (שש בוכנות, שופר עד 300 כ"ס) התבררה המפלצת ה"קלה" (כ-1.5 טון, לעומת קרוב ל-2.0 טון בגרסה הארוכה) כחיית מסלול שהפכה דומיננטית בלא מעט מרוצי הרים באותה העת, משיגה מהירויות של קרוב ל-200 קמ"ש.

אחת מהן, SSK מספר שלדה 36038, נשלחה בסוף 1929 ליפן, במטרה למצוא שם חובב מרצדס עשיר מספיק שיכול היה להרשות לעצמו לרכוש מכונית ספורט שעלתה כמעט כפול מרולס-רוייס ממוצעת. בפברואר 1930 העמיסו אנשי סוכנות מרצדס היפנים את המכונית על אוניה, ושילחו אותה בחזרה למפעל בגרמניה לאחר שלא הצליחו למצוא לה קונה.

קארלו סאפירוטי, סוכן מרצדס במילאנו, שמע שהמכונית הנדירה חזרה הביתה, ומיד רכש אותה מהחברה, והיא הועברה לסוכנות שלו לזמן קצר, כאשר הקונה המיועד כבר סגר את העסקה. הסוחר העמיד אנטוניו מיינו מהעיר סומה לומברדו שבצפון איטליה הפך לבעלים של המכונית בעבור הון לא קטן, ומיד מעביר אותה אל מומחית המרכבים Carrozzeria Touring במילאנו, בדרישה לבנות מרכב ספיידר (דו-מושבי פתוח) מינימליסטי, מותאם לצרכיו למטרות מרוצים. ב-11 לאפריל 1931 זינקה המכונית הבנויה מחדש אל מרוץ המילייה-מילייה המפורסם (1000 המיילים) כאשר אל מיינו כנהג הצטרף חברו ארמנגילדו סטראצה. כיאה לפאדיחה איטלקית קלאסית שבק המנוע לאחר ק"מ ספורים מהזינוק, כאשר בדיעבד התברר שבהכנתה למרוץ שכח אחד המכונאים לחזק את ראש המנוע והמפלצת התפגרה בקול גריסה מזרה אימה – אך מביך ביותר. אנטוניו מיינו המבואס מכר את המכונית לחברו סטראצה בעסקה שנסגרה בעוד שני החברים ממתינים לגרר לצד הדרך, שבתורו כמובן סידר לאחר מכן את הנזק בעלות לא קטנה – ומוכר אותה ביולי 1931 לחברו, מיודענו קארלו טרוסי. רגע, זה עוד רחוק מלהסתיים… כמה חודשים מאוחר יותר, בפברואר 1932, מתמנה טרוסי לנשיא קבוצת המרוצים Scuderia Ferrari (כאמור – קבוצת המרוצים של אלפא-רומיאו באותה העת, בבעלות אנזו פרארי), מתפקד הן כמנהל פיננסי והן כאחד הנהגים הפעילים. כמובן שמרצדס שנואת הנפש והמתחרה המרה הפכה ל"מכונית נון גרנטה" – וה-SSK האומללה נמכרת שוב. הפעם לאיש עסקים מרומא שהתחרה בה פה ושם, ללא הישגים משמעותיים. כאמור, טרוסי החליט בשלב מסוים שתהיה לו SSK החלומות, והוא לא שכח את אהבתו – עוקב אחריה מרחוק, שומר על קשר עם הבעלים. לאחר שעזב את קבוצת פרארי, מיהר טרוסי להציע הצעה שחברו הרומאי לא יכול היה לסרב לה, והמכונית חזרה לבעלותו. עכשיו מתחיל פרק מסתורי ולא ידוע עד עצם היום הזה, שלא מעט מומחי רכב והיסטוריונים ניסו להבין, אך עד כה ללא מסקנות חד משמעיות; בסופו של תהליך נבנתה המכונית המדהימה שמצולמת כאן, שמכונה מאז הוצגה לראשונה Count Trossi SSK ולדעת רבים, באופן לא מפתיע, היא אחת היצירות היפות שנעות על גלגלים.

אין ספק שטרוסי בעצמו היה אחראי במידה רבה לעיצוב החריג בסגנון הארט-דקו, עם השפעות ברורות ממטוסו הפרטי המועדף – Curtiss P-6E דו-כנפי מודל 1931. מה שנותר ללא שינוי הן חופת המנוע, עיקרי תא הנוסעים וכמובן הבסיס: השלדה, המנוע ומערכות ההנעה. המרכב הסופר-נמוך, המוארך ובעל חיפויי הגלגלים ('כנפיים') האווירודינמיים העניקו למכונית מראה שהימם כל מי שנתקל בה, שבאותה התקופה לא היה לא אח ורע. הצבע השחור הוא האחראי לכינויה מאז: The Black Prince.

השרטוטים היחידים של המכונית, או לפחות כזו הדומה לה מאוד, נמצאו בעזבון של טרוסי שנים לאחר מותו, והם פרי שרטוטו בעצמו, ודומים להם עד כדי זהות, עליהם חתום ווילי ווייט, יצרן מרכבים אמריקאי שחי באותה העת במילאנו. לא ברור מהם האיורים על פיהם נבנתה המכונית – ולא ידוע מי בנה אותה בסופו של תהליך; כ"חשודים" בבניית המרכב צוינו הסדנאות Saoutchick הצרפתייה, למרות שאין שום סימון או מספר שמוכיח זאת, בשל מאפייני עיצוב במרצדס שאפיינו את הסדנה, Siata  האיטלקייה, בעיקר בגלל עיצוב דומה מתוצרתה שמזכיר בקווים כלליים את המרצדס השחורה, על בסיס פיאט 500 (…) ואף בן דודו חובב הנגרות ובעל סדנה מכאנית מדוגמת של טרוסי, שקרוב משפחה העיד עשרות שנים מאוחר יותר כי ראה אצלו תבניות עץ לריקוע (שיטה ליצירת מרכבים בעבודת יד) שדמו להפליא לחיפויי הגלגל ה'טיפתיים' של היצירה, גם הוא בין ה'חשודים'. העדות הראשונה לקיומה של המכונית בתצורתה הזו היא מצילום בחזית הווילה של טרוסי בליבורנו, מיולי 1934.

מאז 1980 נמצאת המרצדס SSK Count Trossi בבעלות איל האופנה האמריקאי ראלף לורין שמחזיק באחד מאוספי המכוניות המרשימות, הנדירות והיקרות בעולם, בשווי מוערך של מאות מיליוני דולרים. מעת לעת נחשף ה'נסיך השחור' לעיני הציבור, ולרוב הוא זוכה בפרסים באותה ההזדמנות, כמו בתצוגות Concours d'Elegance בהן מוצגות קלאסיות נדירות ומשופצות כחדשות במסגרת אירוע מתוקשר בו מוענקים פרסים שונים, בראשם ה-Best of Show, בו זכתה המכונית כבר פעמיים.

למרות שהמכונית אינה למכירה היא נחשבת אחת היקרות בעולם, עם הערכות שווי המתחילות בכ-15 מיליון דולר. לא מפליא, בהתחשב בכך היא היחידה בעולם, ושלמרות שטעם וריח הם לא נושא להתווכח, נראה כי לגבי יופייה לא יהיו הרבה ויכוחים…