רעיון ביזארי משועשע קיבל תפנית רצינית בהחלט, כאשר לרגע בחנו לעומק אצל מאזדה את הרעיון כי עתיד הרכב הוא במזוודה…
תחילת שנות ה-90' היו עליזות למדי, לפחות עבור חלקנו; לרוב הכלכלה פרחה, התחושה הכללית היתה של התקדמות, פיתוח וקדמה וכמובן שהלכי הרוח האופטימיים לא פסחו על תעשיית הרכב. לא מעט 'קונספטים' – רעיונות – הציפו את תעשיית הרכב, חלקם די משעשעים, חלקם אף הזויים. אחד היותר מוזרים – והבהחלט הזויים – הגיע מיפן, ולא מאיזו סדנת שיפורי פלסטיק ומדבקות רכב, אלא מבית יצרנית רצינית ומוכרת: מאזדה. וכנראה שלא במקרה.
תעשיית הרכב של יפן בלטה אולי יותר מכל תעשיות הרכב האחרות באותה העת עם שפע רעיונות מקוריים ואף ביזאריים. נדמה היה שכל שטות, חלום הזוי או תוצר של יותר מדי שתיית סאקי נראתה ראויה להפוך למשהו אמיתי ולשמש כרעיון או קטליזטור להמשך. אבל מאחורי תחושת ה'קרחנה' ורוח השטות עמד רציונל שהוכיח עצמו; היצירתיות התלושה-לעיתים הובילה מפעם בפעם גם לרעיונות ישימים ומקוריים, שחלקם עשו דרכם אל פס הייצור. ניתן לומר בהכללה שהיו להשתוללות העיצובית ולרעיונית המופרכים לא פעם אצל יצרניות הרכב היפניות חלק בהצלחה במכירות.
היום נתעכב על אחת מאותן ה"הברקות" שלא ממש הגיעו אל אולמות המכירה, ככל הנראה בגלל ביזאריות-יתר, ובדיעבד קל להבין למה – ולתהות מה הם חשבו לעצמם…
כחלק מאותה מדיניות של "זרוק את הרעיון הכי מוזר שלך – לך תדע, אולי יצא מזה משהו" בעולם הרכב היפני באותן השנים ערכה מאזדה ב-1991 אירוע בשם המתבקש ‘Fantasy yard’. הרעיון היה להניע את צוותי העבודה השונים בחטיבות היצרנית ליצירתיות ולחשיבה מחוץ לקופסא בתכנון רכב שצריך להוביל לפחות אדם אחד (זה היה תנאי בסיס), והשמיים היו הגבול. אחת הקבוצות הגיעה ממחלקת פיתוח, בחינת ובדיקת תיבות ההילוכים הידניות (כן, היתה מחלקה שלמה במאזדה שזה מה שעשו שם…) ולנוכח עיסוקם הדי-משמים, אם לא מרדים, קל להבין את המוטיבציה שאחזה בהם לקראת התחרות. שבעה מעובדי המחלקה התגייסו בהתלהבות עם רעיון בהחלט מקורי: מכונית מזוודה. והרי מה יותר הגיוני מלהציע לכל אזרח שטס מעת לעת (ויש הרבה כאלו) את פתרון התחבורה האולטימטיבי: מכונית זעירה המקופלת במזוודה סטנדרטית, שהרוכש המאושר יגרור איתו כמזוודה שנייה או בנוסף ל'טרולי', וברגע שיתאחד אתה שוב לאחר הנחיתה – יפתח אותה, יתיישב, יתניע ויפליג בטיסה נמוכה אל ייעדו בתוך הכרך הצפוף. גאוני!
הפרויקט החל עם תכנון מדוקדק שהתבסס על מזוודת המתכת הגדולה ביותר שהוצעה בשעתו על ידי יצרנית המזוודות הנודעת Samsonite. פתיחתה הניבה מרחב שהספיק להתקין שלדה מתקפלת, מושב זעיר, מערכת היגוי, שלושה גלגלים ומנוע אופנוע זעיר דו-פעימתי בנפח של קצת פחות מ-35 סמ"ק שייצר אחד ושלושת רבעי הכוח-סוס. לאחר שבנו את השלדה, התקינו את המנוע עם מיכל דלק צמוד מימין לכיסא, ייצרו חיבורים מהירים לשלושת הגלגלים הזעירים והצליחו לתכנן את המזוודה כך שהכל נכנס לתוכה עם יכולת להיסגר בקלות, ולא נודע כי בא אל קרבה. "זמבורה" קלאסית שימשה כצופר ואפילו אורות חזית וצמד אורות בלם הותקנו מאחור, בכדי למזער את הסיכוי להידרס על ידי מכונית או אוטובוס – והם שימשו גם כמאותתים. התפעול נעשה בדומה לאופנוע – ניהוג על ידי כידון ומצערת ('גז') בידית ימין, באמצעות סיבוב. ידית הבלם היתה בצד שמאל של הכידון והיא פעלה על דיסק שהיה מחובר לציר האחורי. אפילו דיפרנציאל זעיר הותקן מאחור, בכדי להקל על ביצוע הפניות.
מסתבר החבר'ה עשו עבודה לא רעה שכן גם לאדם לא מיומן נדרשו דקות ספורות לפתוח את המזוודה ולהכינה לנסיעה – או לסגור אותה לאחר השימוש עם כל החלקים בתוכה. כל העסק שקל 32.5 ק"ג – לא מעט אבל לא משהו שלא ניתן היה להעלות על מטוס באותם הימים. אב טיפוס ראשון שנבנה הגיע למהירות נסיעה של 30 קמ"ש, ובעקבותיו נבנה דגם "מוכן לייצור" אותו העמידו לתחרות.
עכשיו מגיע הקטע הביזארי באמת; החבר'ה הצעירים והמחויכים ממחלקת תיבות ההילוכים ככל הנראה חשבו שזה אחלה קטע להעביר את השעמום ואת הזמן, ולמרות שהיה להם שביב תקווה שאולי מזוודה נוסעת בכל זאת תתפוס – לרגע הם לא חשבו ברצינות שזה ייבחן כיותר מעוד קוריוז. בסה"כ הם נהנו מאוד מכל התהליך ולא פחות מכך מ"נסיעות המבחן" המשעשעות והתכופות אותן בצעו במשך שעות, טסים במגרש החנייה, במסדרונות בניין המשרדים, בכבישי הגישה ואף במסלולי המבחן של החברה שעמדו לרשותם. שבעת החברים כמעט נפלו מהרצפה כשכמה בכירים בחברה הסתכלו על הדבר הזה במבט רציני, חמור סבר ואף מתלהב. התדהמה גדלה עוד יותר כאשר בכיר נוסף החליט לייצר עוד שני דגמים של מכונית המזוודה ולשלוח אותם למחלקות הפיתוח של מאזדה באנגליה ובארה"ב לבחינה רצינית ומעמיקה יותר. וכך היה. אז מה השתבש?
המובן מאליו התגלה כבר ב"נסיעות המבחן" הראשונות שבוצעו ברצינות הן במאזדה יפן, והן במרכזי הפיתוח שבארה"ב ובאנגליה; רכב כה זעיר, המאלץ תנוחת ישיבה עם רגליים מקופלות לפנים וללא מתלים הוא אסון לכל מי שסובל מבעיות הגב ולו הקלילות ביותר, ומתכון וודאי להגיע לכירופרקט במהירות השיא למי שעוד אין לו בעיות גב. גם הנסיעה בכל דרך ציבורית היא בגדר התאבדות, שכן למרות התאורה והצופר – קל לפספס רכב כה נמוך וזעיר והסיכוי לפגיעה מכלי רכב בגודל רגיל היה גבוה. עוד התברר שבכדי לשרוד לאורך זמן היה צריך לתכנן שלדה מאסיבית וחזקה יותר, מה שעוד היה ניתן לביצוע מבחינת הממדים – אבל היה מעלה את המשקל באופן משמעותי. גם הישיבה בצמוד למיכל דלק לא היתה מעודדת או משרת בטחון; הינע חשמלי נשקל, אך נפסל על הסף בשל משקל הסוללות הגבוה. אבל, למרות המסקנות הנחרצות שהגיעו מהר מאוד אל מקבלי ההחלטות במאזדה, היה כנראה משהו ברעיון הביזארי הזה של "מכונית המזוודה" שהלהיב אי אלו בכירים בחברה, ומסתבר שעד 1994 עוד השתעשעו ברעיון, משדרגים, מעדכנים ובוחנים גרסות נוספות של כלי הרכב הייחודי הזה, עד שלבסוף ירדו במאזדה לגמרי מהנושא.
היה זה סופה הסופי בהחלט של בדיחה שנלקחה יותר מדי ברצינות, שטוב שבהסתמך על פוטנציאל הנזק, היה מי שהתעשת והחליט לרדת מהסיפור. מכונית במזוודה? כנראה שעוד לא…
פלישת הויקינגים לאמריקה – הסבב שני ה-Philip תוכננה להיות הוולוו לאמריקה. מסתבר שההיסטוריה חזרה על עצמה. סיפורה של ה"וולוו לאמריקה" שצוידה בכל מה שצריך, אבל...
