המותג הכי אנונימי של GM

סיפורו של מותג הרכב ההמוני הכי נדיר בהיסטוריה – שחיסל את אחד היזמים החשובים בעולם הרכב

וויליאם דוראנט (William Crapo Durant), יליד 1861, יליד בוסטון ובן למשפחה מיוחסת ועשירה, החל את קריירת העסקים שלו בעסקי הכרכרות שעשו אותו אדם עשיר בזכות עצמו. בראשית המאה ה-20 נכנס לעסקי הרכב כאשר רכש את חברת ביואיק (Buick) שהיתה בקשיים, ותוך שנתיים הפך אותה ליצרנית הרכב הגדולה באמריקה. הגאונות של דוראנט היתה בתפיסה שבכדי להיות יצרן גדול ורווחי צריך כמה מותגים שונים תחת אותה קורת הגג, כל אחד פונה למגזר ולסוג לקוחות שונה, ושיתופי הפעולה ביניהם (שיתוף של שלדות, מנועים ומכלולים נוספים) יוזילו את העלויות ויגדילו את הרווחים. דוראנט הבין שפיתוח שלדה או מנוע, למשל, עולה הון, ולעשות זאת עבור דגם אחד או יצרן אחד זה סיכון גדול ולא תמיד רווחי. הוא הבין שאם אותו המנוע יתאים – גם אם בשינויים קלים – למגוון מכוניות שונות, הניצולת שלו תהיה מרבית, הוא ייוצר במספרים גדולים, ניתן יהיה להשתמש עבור כולם באותם החלפים ובשורה התחתונה המחיר עבור היצרן ירד.

ב-1908 הקים את ג'נרל מוטורס כאשר תחת החברה החדשה איגד כבר 13 יצרניות ציוד לתעשיית הרכב (חלקים ומנועים) ו-10 יצרניות רכב, בהן קדילאק, אולדסמוביל ואוקלנד (לימים פונטיאק). ב-1911 צירף את שברולט להיצע ובמקביל המציא, פיתח ושיכלל את שיטת ה'דילרים', סוכנויות הרכב המורשות, שאפשרו מכירת כמויות עתק של מכוניות בשיטת העמלות, מתן שירות ואספקת חלפים.

במאי 1920 הכריזה ג'נרל מוטורס על השקת מותג רכב חדש: Sheridan. זו היתה חריגה מהשיטה שדוראנט טיפח ובה האמין, מאחר ובניגוד לכל יתר מותגי הקונצרן, שהחלו דרכם באופן עצמאי, היה Sheridan מותג ראשון שתוכנן ופותח מתוך GM. אבל, הבסיס למותג החדש תאם בהחלט את הפילוסופיה העסקית של הבוס המצליח, שכן היא כללה שימוש רחב ככל הניתן של מכלולים וחלקים מיצרניות אחרות בקונצרן, דהיינו: שלא היה צורך לפתח במיוחד עבור המכוניות המתוכננות, מה שכמובן הוזיל באופן דראסטי את העלויות המתוכננות. דוראנט בחר בדייויד בארק, מנהל ביואיק באותה העת, כאחראי על הפרויקט והקציב לשם כך הון לא קטן שהספיק כהתחלה לרכוש את מפעלה הנטוש של יצרנית הרכב Inter-State Automobile Company במאנסי, אינדיאנה, שפשטה את הרגל שנה קודם לכן, להכשירו לייצור מחודש ולשכירת כמה מאות עובדים. קמפיין שיווק אדיר ממדים במונחים של אותה העת כללו את בנו הפלייבוי של דוראנט – קליף דוראנט, שהיה נהג מרוצים ידוע ואת קפטן אדי ריקנבאקר, מפורסם עוד יותר, שהיה גם הוא נהג מרוצים מצליח ובעיקר טייס 'אייס' ממלחה"ע ה-1, במעמד של גיבור לאומי.

הקמת Sheridan התבססה על אספקת מנועים מחטיבת Northway בדטרויט. מנוע אחד היה 4-צילינדרי פשוט יותר, בנפח 3.7 ליטר והשני, שיועד לגרסאות היקרות והמפוארות יותר היה V8 בנפח 6.6 ליטר. חלקים רבים, בכלל זה שלדות ותיבות הילוכים, תוכננו להגיע מביואיק, אולדסמוביל וקדילאק.

בשלב ראשון תוכננו שני דגמים עיקריים, Four ו-Eight, כאשר מכל אחד תוצענה מגוון גרסאות מרכב – מרודסטר, דו מושבית פתוחה ועד ללימוזינות פאר עם 7 מושבים ובסיס גלגלים נדיב באורך של למעלה מ-3.3 מטרים. גרסאות ה-Four תוכננו להתמקם מעל למותג הבסיסי בקונצרן, שברולט, בעוד שגרסאות ה-Eight היוקרתיות – מתחת לקדילאק, פסגת ההיצע.

באוגוסט 1920 החל הקמפיין השיווקי על ידי שחרור תמונות, מפרטים ומודעות פרסום ראשונות של שני הדגמים. הזמנות החלו להגיע ולהצטבר, אך ב-1 לדצמבר באותה השנה נדחק דוראנט בפעם השנייה – והסופית – אל מחוץ לקונצרן אותו הקים על ידי מועצת המנהלים סביב מאבקי כוח, שליטה וויכוח על המשך דרכו של הקונצרן בין בעלי המניות השונים. למעשה סימן מועד זה את סוף המיזם. סגנו באותה העת ומחליפו לאחר הליך ארוך שנשמך כמעט 3 שנים – אלפרד סלואן – התנגד למיזם עוד בתחילת הדרך וברגע שדוראנט יצא מהמשחק ביטל אותו כי האמין שאין מקום שמותג שכזה בקונצרן, שגם כך נאלץ לעסוק לא מעט בבידול בין המותגים ובהשלמה שלהם זה את זה.

אבל, דוראנט חסר המנוחה והפגוע לא אמר את מילתו האחרונה. מיד עם זריקתו מ-GM הקים חברה משלו – Durant Motors – מונחה מאותה פילוסופיה עסקית בה האמין, והחל במסע רכש כמעט אמוציונלי של מותגי רכב, כדי לאגד אותם תחת קונצרן אחד. אחת הרכישות הראשונות שלו היו של המפעל שנרכש והוכשר בכדי לייצר את מכוניות ה- Sheridan באינדיאנה, מפעל שב-GM שמחו למכור לו – יחד עם הזכויות עבור שם המותג – בעבור הון לא קטן של 5 מיליון דולר. בדיעבד היה זה הצעד הראשון שהוביל לפשיטת רגל של דוראנט פחות מעשור מאוחר יותר, לאחר אינספור ניסיונות וכיוונים שונים לייצור כלי רכב (כולל אפיזודה של ייצור משאיות בקנדה…). הוא נפטר בדירתו בניו יורק במרץ 1947.

מקורות שונים דיווחו במהלך השנים על ייצור בין 300 ל-800 מכוניות שנשאו את השם Sheridan, אך כיום האמונה הרווחת היא שמדובר בהגזמות פראיות; מדגם ה-4 צילינדרים יוצרו ככל הנראה כמה עשרות יחידות בלבד וגרסת 8-הצילינדרים המפוארת יותר נתקעה, סביר להניח, בשלב אבות הטיפוס עם יחידה אחת או שתיים שנסעו. על כל פנים, כיום ידוע על שתי מכוניות Sheridan בלבד ששרדו – האחת בידי אספן פרטי והשנייה בבעלות מוזיאון המכוניות הלאומי, ברינו, נבאדה (לשעבר אוספו של טייקון בבתי הקזינו והמלונות ביל הארה). אקורד סיום צנוע למדי למותג שאמור היה לכבוש את אמריקה ולהימכר במאות אלפי אם לא מיליוני יחידות…