איך איש אחד מעז …להציל מיליונים

סיפורו של מהנדס ויצרנית רכב שהצילו מיליונים. נילס בוהלין (Nils Ivar Bohlin) נולד ב-1920 בעיר Härnösand שבמרכז שבדיה ובאוניברסיטה המקומית למד מספר שנים לתואר מהנדס. כבר בתחילת  דרכו הוא מצא עצמו מתכנן מערכות ומנגנונים מצילי חיים, כאשר התקבל לעבודה במפעל המטוסים SAAB (כן, יש קשר ליצרנית הרכב באותו השם) בעיר Trollhättan בדרום-מערב המדינה ב-1942, עיצומה של מלחמת העולם.

לאחר מספר שנים בהם התמחה בפיתוח ותכנון כיסאות מפלט עבור מטוסי קרב, תחום מורכב ביותר, הוא קיבל הצעת עבודה מיצרנית הרכב המקומית וולוו, שכבר אז חרוט היה על דגלה נושא הבטיחות. בוהלין עתיר הניסיון מונה כמהנדס הבטיחות של החברה והמשימה שלו היתה פשוטה, גם אם לא הכי קלה: להפוך את המכוניות של וולוו לבטוחות ככל הניתן.

בוהלין הגיע עם אג'נדה, שבסיסה ההבנה שעל הנוסע (או הטייס…) מגינים שני דברים שונים: האחד – כלי הרכב בו הוא נמצא, בעיקר יכולתו לספוג ולהתמודד עם מכות. השני – היכולת למנוע מגוף הנוסע לנוע במהירות לכיוונים שונים עם קבלת המכה בתוך הרכב, מה שגורם לגוף נזק עצום, בפרט כאשר הוא נתון בחלל ואינו מקובע.

בולין פיתח בין היתר מערכת חגירה יעילה מאוד עבור כסאות המפלט שלו, שהצליחו לקבע את הטייס למקומו גם בעת הפעלת כוחות ה-G האימתניים המופעלים עליו כאשר הכיסא נפלט. יש להבין שכיסא מפלט מוטס ממקומו כלפי מעלה בעוצמה רבה ובמהירות באמצעות מנועי רקטה זעירים (טילים, בשפה פשוטה), ובמצבים כאלו אין לבן אנוש כל יכולת לשלוט על משקל גופו או על מיקומו. מכאן שנדרשת חגירה יעילה במיוחד בכדי שהתהליך לא יסתיים בפירוק גופני או ניתוק הטייס מהכיסא, שבסופו של תהליך אמור גם להנחיתו פחות או יותר בשלום, הודות למצנח המחובר אליו.

נילס בוהלין ישב במשך שנה ואסף עשרות אלפי דוחות משטרתיים של תאונות דרכים, דוחות רפואיים מבתי חולים, ראיין ניצולי תאונות, בדק מכוניות מרוסקות וריכז הכל בטבלאות מסודרות. הוא הגיע למסקנות קשות; ראשית – את המובן לנו כיום הוא הוכיח אז לראשונה סטטיסטית, וזו העובדה שאי-חגירה מגדילה פי כמה וכמה את הסיכוי להיפגע בתאונה, ואת הסיכוי למות במהלכה. עוד גילה שחגירת חגורת בטיחות רק סביב למותניים – כפי היה מוכר ממכוניות מרוץ עוד מראשית המאה וגם ממטוסי הקרב הראשונים – שכבר החלה להיות מקובלת בכמה וכמה מכוניות, כמעט ואינה עוזרת, נהפוכהו: בתאונות במהירויות גבוהות יותר גורמת חגירה כזו להקצנת הפגיעות, שכן כל פלג הגוף העליון, בפרט הראש, מוטח בעוצמה לפנים, סביב ציר המותניים, לא מותיר סיכוי רב להישרדות.

כאמור, חגורת הבטיחות הומצאה בכלל עבור טייסים במלחה"ע הראשונה, כאשר קיבועם למושב באמצעות חגורת שתי נקודות אפשר ביצוע תמרוני טיסה קיצוניים, כולל היפוכים, מבלי שהטייס עף מכסאו או הוטח לצדדים ולא הצליח לתפעל את המכונה. בשנות ה-20 החלו לצוץ חגורות בטיחות במכוניות מרוץ – מסיבה דומה, על מנת להקל על הנהגים לשלוט במכונית בפניות, כנגד כוחות ה-G העצומים. יצרנית הרכב האמריקאית Nash היתה הראשונה להציע חגורות בטיחות במכוניותיה (שתי נקודות עיגון) כבר ב-1949, אך אלו לא תפסו והציבור נמנע מלהשתמש בהן. רוב רוכשי המכוניות אף ביקשו להסירן. בשנות ה-50' הציעה גם פורד חגורות בטיחות כאופציה, אך גם אצלה הציבור לא התלהב. רק כאשר הוחל בהוספת מנגנון המתיחה האוטומטי לקראת סוף שנות ה-50, החלה עלייה איטית בשימוש בחגורות הבטיחות, אך עדיין באחוזים זניחים.

בהתחשב במבנה המכונית, תצורת המרכב והשלדה שלה, המושבים ומיקום הנהג ביחס להגה ולמכלולים רשם בוהלין ב-1959 פטנט לחגורת בטיחות בעלת שלוש נקודות עיגון. למעשה זו שיטת העגינה המקובלת עד היום, ועיקרה – חגורה הניתנת לכיוון באורכה (בין אם באופן ידני ובין אם אוטומטי, כבימינו) המקובעת לצד המותן משני הצדדים, ומעל כתף שמאל או ימין (תלוי במיקום הנוסע) כאשר הרצועה מונחת באלכסון על כל פלג הגוף העליון. תצורה זו גרמה לקיבוע יעיל של פלג גופו העליון של הנוסע לכיסא בכל רגע, ובטח במצב של תאונה חזיתית, כאשר הרכב נעצר באחת, אבל הגוף רוצה להמשיך לפנים מכוח התנופה.

הנהלת וולוו קיבלה בשתי ידיים את ההמצאה של בוהלין וישמה אותה בכל מכוניותיה, בין היתר הודות לפשטותה והעלות המזערית שהיא גררה.

בשנת 1968 החליטה הנהלת חברת וולוו, בצעד שאין לתארו אלא כאצילי, ללא שום כוונות רווח, לשחרר את תכנון חגורות הבטיחות בעלת שלוש נקודות העיגון מהגנת הפטנט, ולאפשר לכל מי שירצה להשתמש בו. לאט לאט החלו עוד ועוד יצרניות רכב להציע חגורות בטיחות בעלות שלוש נקודות עיגון כאבזור סטנדרטי, ובמקביל לעלייה במודעות הוחל בחקיקת חוקים במדינות השונות הדורשות תחילה מהיצרניות לפחות להציע מכוניות עם המערכת, ומאוחר יותר הפכו את החגירה לחובה.

ההמצאה של בוהלין שינתה את עולם הרכב באופן קיצוני, עם השפעה שקשה להפריז בחשיבותה. מחקרים עדכניים מארה"ב מלמדים כי מדי שנה מצילות חגורות בטיחות ממוות וודאי למעלה מ-15 אלף אנשים בארה"ב לבדה. שימוש בחגורת בטיחות עם שלוש נקודות עיגון הורידה כמעט לאפס את מספר ההרוגים בתאונות המתרחשות במהירויות של עד 90 קמ"ש. בחישוב גס הצילה ההמצאה של בוהלין – ו-וולוו, שהעסיקה אותו – מיליוני אנשים ברחבי העולם. בהערכה זהירה. קשה לחשוב על המצאה מכאנית נוספת שאחראית לכל כך הרבה הצלות חיים.

נילס איוואר בוהלין נפטר בשנת 2002 בגיל 82. הוא זכה עוד בחייו באינספור תארים והכרות תודה על פועלו וההמצאה שלו. אבל מן הראוי שנזכור גם את וולוו – חברה עסקית שמטרתה להרוויח כסף – שלרגע התעלתה על הרציונל העסקי הבסיסי והבינה שהפצת הרעיון של בוהלין יתרום להצלת חיים, וקיבלה החלטה שחסכה כל כך הרבה חיים.